המאה העשרים המציאה לנו את הפסיכולוגיה. לראשונה נוצר מדע העוסק בנפש האדם. החלו להיכנס לחברה מונחים ומושגים חדשים כמו טראומה, ילדות, גיל ההתבגרות, אגו, תסביך אדיפוס, מצוקה ועוד ועוד. אלו רעיונות שזלגו מראש הפירמידה של ממציאי הפסיכולוגיה (אדלר, פרויד ויונג) אל שפת היום יום שלנו.
ילדים מבינים מה שאומרים להם.
לעתים אני נתקלת בהורים לפעוטות בני שנה וחצי שכאשר אני מציידת אותם במשפט להגיד לילדיהם (למשל: "מהיום אני לא אריב איתך אבל אוריד אותך מהשולחן כל פעם מחדש, בלי לדבר על זה בכלל") הם מסתכלים עלי בפליאה ושואלים :"הוא יבין אותי בכלל?".
כן! הוא יבין והיא תבין. ילדים הם יצורים מאד חכמים. עד גיל שנה וחצי הם כבר שמעו אתכם מדברים בערך שבעת אלפים שעות שבתוכן היו מאות אלפי מילים שחזרו על עצמן. הם ראו אתכם מדברים ופועלים וכך יצרו קשר בין המילה לבין המעשה. הם מצוידים במוח שבנוי להבנה וממשיך להתפתח עד היותם בני 22 בערך. הם אולי לא יודעים לדבר אבל הם מבינים הכל (ואין בכוונתי למאמרים אקדמיים). הידיעה הזו שהם מבינים הכל אמורה לגרום לכם לא לדבר "מעל הראש שלהם", ולפנות אליהם בכבוד ולקחת בחשבון ש"יש עם מי לדבר".
ילדים חושבים מעשית.
אין לילדים יכולת חשיבה מופשטת (זה מגיע בערך בגיל שבע). חשיבה מופשטת הינה היכולת להבין זמן ("היום שבת?" ישאל הילד מדי בוקר כשהוא מתעורר) והיכולת להבין כוונה. כשאתם מדברים אליהם בסימן שאלה "אמא ואבא יוצאים, טוב?" או "אבא הולך לנוח, בסדר?" הם בטוחים שאתם מבקשים את הסכמתם לצאת לבילוי או ללכת לנוח. כשאתם מספרים להם שסבתא מתה והיא בשמיים הם בטוחים שהיא יושבת על ענן ומסתכלת אליכם למטה. כשאתם מורים להם לסדר את החדר (סדר זה ערך. אתם לא מבקשים לסדר כי אתם צריכים משרתים קטנים, אלא כדי להנחיל להם את חשיבות הסדר. נכון?) הם לא מבינים למה כל כך חשוב לסדר כי הרי מחר הם מבלגנים הכל שוב. כשאמא מספרת לבתה שיש לה תינוק קטן בבטן הילדה שואלת איך היא בלעה אותו (ילדים יודעים איך דברים נכנסים לבטן...). כשאתם אומרים לה "לא ללכת לאיבוד" היא שואלת איפה זה איבוד. הדוגמאות רבות ללא קץ. חלק מאד גדול מהמריבות שלכם עם ילדיכם נובע מכך שאתם בטוחים שהם הבינו אתכם כשלמעשה הם שמעו משהו לגמרי אחר. קחו את זה בחשבון ולעתים גם תבררו מה הם באמת הבינו כדי להימנע ממריבות ואי נעימיות.
ילדים נולדים ללא ידע אבל עם היכולת להסיק מסקנות.
כל גור חיה נולד עם מערכת אינסטינקטואלית המכוונת אותו להישרדות: גור חתולים בן חודשיים למשל יודע מה לא לאכול מתוך פח הזבל, אבל גור האדם לא. גור האדם נולד עם שני אינסטינקטים בלבד, היניקה והבכי, והם משרתים אותו לצורך הישרדות. מה שכן יש לגור האדם היא היכולת להסיק מסקנות. ילד שאמא רצה אליו מאד מהר בכל פעם שהוא בוכה יסיק את המסקנה שהרצונות שלו מתמלאים מיידית. הוא לא מסיק שאמא אוהבת אותו או דואגת לו (זו מחשבה מופשטת שעדיין אין לו יכולת לחשוב אותה), אלא מסיק שרצונותיו מתמלאים מיידית כשהוא בוכה. ילד שאבא שלו לוקח רק אותו ולא את אחותו למשחקי כדורגל יסיק את המסקנה שבנות לא אוהבות כדורגל - הוא לא יחשוב שאחותו לא אוהבת כדורגל אלא שבנות בכלליות לא אוהבות. המסקנה תהייה גורפת. אם יש לילדה סבא מתוק, מלמד, מטפל, מבשל עבורה ומאכיל אותה, משחק איתה ואוהב מאד – היא תסיק את המסקנה שסבים הם אנשים נחמדים. היא תדע זאת על סבא שלה, אבל תסיק על כל הסבים בעולם.
עד גיל שבע בערך ילדים אוספים כמעט את כל המסקנות שהם צריכים על החיים, והפרדוקס הוא שרוב המסקנות האלה שלהם מוטעות, כי הרי נקבעו על ידי פעוט בן שנה או זאטוטה בת שלוש. המסקנה היא שאתם צריכים לשים לב לסטריאוטיפים בהם אתם נוהגים ולעתים, רגע לפני פעולה שלכם, לחשוב "מה הוא יכול להבין מזה".
אתם המודל
מגדר – מה זה אומר להיות בן או בת. איך כל אחד מהם מתלבש, מתנהג, מרגיש, חושב.
זוגיות – איך בני זוג מתנהלים, מחלקים את התפקידים ביניהם, איך הם פותרים קונפליקטים.
הורות – מה זה אבא ומה זו אמא. מי עושה עם הילדים מה. מי מכיל ומי מגביל, מי הולך לאספת הורים ומי מלמד לרכב על אופניים.
יחס לסמכות – האם סמכות זה משהו שצריך לפחד ממנו (כך גדלו הילדים עד לפני חמישים שנה), או שסמכות זה משהו שאפשר לזלזל בו (כך גדלים היום הרבה ילדים), או שאולי סמכות היא פועל יוצא של היררכיה ושל תפקיד ושכדאי להבין את נחיצותה ולדעת להתנהג בנוכחותה.
אני מאחלת לכם להבין את ילדיכם, להאמין בהם ולהוות להם מודל שישרת אותם נאמנה בבגרותם. בהצלחה!
