"כבר מהשנה הראשונה במעון של ויצ"ו, אחת הסייעות אמרה לי 'לבן שלך יש בעיה במגע, תרשמי אותו לחוג ג'ודו או קרטה'. ילד בגיל שנתיים לא שולחים לקרטה או ג'ודו, אז החלטתי לחכות קצת לפחות עד שיהיה בן 8... אני רוצה לספר לכם על החויה של אימא לילד מרביץ כי אף אחד מכם לא באמת מתעניין בו כי הוא נתן פעם או פעמיים מכה לילד שלכם וכל מה שיצא לכם מהפה זה: " זה הכל מהבית " או "אל תתקרב אליו" או "חנכי את הילד שלך" ....במקרה הטוב ... במקרה הפחות טוב אני כבר התחלתי לקבל איומים!. יחי החינוך!...
"גבירותי ורבותי : אני גאה בבן שלי !!! ואני לא מתנצלת עליו ולא אתנצל עליו לעולם ! הבן שלי הוא מקסים !
הוא ילד מצחיק יש לו חוש הומור. יש לו לב זהב ויש לו חוש צדק מאוד מפותח. יש לו המון אהבה בלב והמון רצון לתת אבל הוא, שלא כמו ילדים אחרים, יש לו קושי בלתקשר נכון עם ילדים.... מה לעשות שלכישורים חברתיים ובעיות ריגשיות אין כדור פלא?
"אז אני לא מצפה לכבוד ויקר כי הילד שלי מרביץ אבל רבותי אנחנו המבוגרים ורק אהבה מביאה אהבה ורק מילים טובות יכולות לשפר ורק אם תעזרו ותושיטו יד וכן במקום לבזבז את האנרגיה על עצבים כעס ונקמה
כי הילד שלך קיבל מכה, תבואו בטוב, תשאלו מה אפשר לעזור. כן תזמינו אותו אליכם הביתה, כן תדברו איתו הכי יפה שיש, כי זאת הדרך היחידה לגרום לו להבין - תעזרו לי ביחד לעזור לו . אני לא מבקשת רחמים
ואני בטח לא שופטת אתכם אבל אל תשפטו אותי, אל תשפטו את הילד שלי, תחבקו, תאהבו תנסו להיות יותר אמפתיים. כל אחד מאיתנו מתמודד עם משהו, תנהגו בנו כמו שהייתם רוצים שינהגו בכם בשעת מצוקה
החיים הם גלגל ואייך שגלגל מסתובב לו מסתובב".
הפוסט החושפני הזה גולל את התחושות שעוברות על אם חד הורית כאשר הסביבה הוקיעה את הילד שלה, שנקט באלימות בגן. איך מתמודדים עם מצב כזה, ועד כמה לסביבה יש חלק במתרחש?
מי רוצה לשחק עם ילד שמרביץ?
לדברי גל, כשהיה בן 3 עבר דוידי לגן עירוני, ועם כניסתו לגן הוא החל להרביץ לילדים. "מספר אימהות התקשרו אליי, ודיברו אליי בצורה מחפירה. אני נחשבת לבחורה עם המון ביטחון אבל את מאבדת המון מהביטחון שהיה לך כל החיים, כשאין משפחה סביבך. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. הילדים הפסיקו לדבר איתו, אני יכולה להבין את הילדים האלה, מי רוצה לשחק עם ילד שמרביץ?".
אבל עדיין רוב ההורים של ילדי הגן חיבבו את דוידי, הייתה להם הזדמנות להכיר אותו כיוון שהגיע ראשון לגן, וקיבל עם הגננת את כל הילדים. "ההורים לא הסכימו שהילדים יחרימו אותו, והכריחו את הילדים שלהם להיות חברים של הבן שלי. הוא היה נצמד לאבות שהגיעו לגן והם נתנו לו בחזרה אהבה. משקיבל אהבה - האלימות הופסקה. הפסיכולוג של הגן אמר לי שהוא לא ראה דברים כאלה. אבל לא לכל אחת יש מזל כמו שלי היה".
נראה היה שדוידי עלה על דרך המלך ועברו שנתיים בגן ללא תקריות מיוחדות. גל נאלצה לעבור לדירה בחולון, ודוידי נכנס לגן חדש, ושם שוב החל הסיוט שלה. "איך שנכנסנו לגן הוא התחיל להרביץ, בהמשך אפילו באו לבדוק אותי בבית מ'תכנית אילנות', ואישרו שהכול בסדר. כל ההורים שם היו נגדי, מלבד אבא אחד. הרגשתי שאני לא מצליחה להשתחרר מהתדמית של האימא של הילד המכה. אני חושבת שלא נתנו לו הזדמנות. קיבלתי טלפונים מאיימים מההורים. אימא אחת אמרה שהילד שלי הטריד מינית את הילד שלה כי הם שיחקו תופסת והילד שלי נגע בטוסיק של הילדה שלה. אימא אחרת אמרה שהגננת אמרה לה שקשה לה עם הבן שלי. הייתי בכל האבחונים האפשריים, וכולם אבחנו את דוידי כ'נורמלי'. אמרתי להם שהילד שלי צריך יותר אהבה, שאין לו משפחה פה, וכשהוא מקבל אהבה הוא מפסיק, אבל לא היה שיתוף פעולה מצידם. ההורים כעסו עליו ואמרו לו לא להתקרב לילד שלהם".
כשאת מסבירה לו שלא פותרים דברים באלימות, איך הוא מגיב?
"לדוידי יש כושר ביטוי גבוה, אבל כשהוא לא מקבל את המקום שלו, הוא מביע את עצמו בצורה אלימה. הוא לא ראה אלימות בבית, אני צועקת עליו אבל לא מרביצה. כשהוא לא התנהג יפה, הפעלתי עליו סנקציות, כעסתי עליו וגרמתי לו להבין שהוא מפסיד דברים בגלל ההתנהגות שלו. הוא אומר שזו תגובה לילדה שצבטה אותו או ילד שנתן לו מכה, או דיבר אליו לא יפה. עשיתי את כל מה שהמדריכים באדלר אמרו לי, אבל רק כשקיבלתי עזרה מהגן, הכול הסתדר".
בסופה של אותה שנה, גל החליטה לחזור לחיות בארה"ב, "כדי להרגיש שייכת". בבית הספר החדש שבו הוא לומד בלוס אנג'לס עברו עליהם שבועיים קשים עם אפיזודה בודדת של אלימות, שבעקבותיה החליטה גל אסתר להעלות את הפוסט במאמאזון. "כשהיינו בישראל, הוא ראה את אבא שלו פעם בשנה, ועכשיו אביו גר קרוב אליו, ויש לו כאן משפחה, הוא לא צריך כבר הרבה תשומת לב. אני מרגישה שיש שיפור, וכל הלחץ שלו ירד".
לגל אסתר נשארו בעיקר זיכרונות כאובים מהתקופה שעברה עליה בחולון. "הרגשתי שמתייגים אותי, שאימא חד הורית זו מילה גסה, והיחס לשונה וללא מוכר הוא לא טוב. אבל האימהות שוכחות שמחר זה יכול לקרות גם להן, הגלגל מסתובב".
ילד אלים הוא במצוקה
"חשוב להבין שילד אלים, בין אם הוא נושך, צועק או מרביץ הוא ילד במצוקה, ומאחורי ילד במצוקה נמצאת משפחה במצוקה", אומרת שרון צונץ, פסיכולוגית ילדים חינוכית מומחית, "חלק מהמשפחות לא רואות בזה בעיה, הן חושבות שתוקפנות היא דרך לגיטימית להשיג מטרות ואז קשה לדבר איתן, משפחות אחרות מגיעות לאלימות מתוך מצוקה כי הן לא מכירות אופציה אחרת, הן אמנם לא חושבות שזו דרך ראויה אבל נופלות לשם כי הן לא מכירות כלים אחרים".
לדברי שרון צונץ, היעדר טיפול הולם כבר מגיל צעיר, לא היה שיקול נכון. "בין השורות אפשר לקרוא שכבר בגן זיהו קושי והאם אמרה שהיא תחכה לגיל 8. כשגננות מזהות קושי, הן משתפות את ההורים וזו החלטה שלהם אם לטפל או לא. כשהילד קטן - הבעיה קטנה וככל שהוא גדל בלי טיפול, התייחסות וכלים, הבעיה גדלה. ברור שחוג בגיל 8 זה מעט מדי ומאוחר מדי. האימא יכולה להיות גאה בו, ויש על מה, אבל עדיין כשהוא מביע מצוקה צריך לטפל בזה, כי הוא סובל והסביבה סובלת".
צונץ טוענת שלחינוך עדיין יש השפעה במידה זהה כמו להשפעת הסביבה. "לכן אי אפשר להתרווח בכורסה ולהגיד 'אין לי מה לעשות, הבעיה לא רק שלא תיפתר היא גם תחריף. הסביבה יכולה להציע עזרה אבל אי אפשר להעביר את האחריות להורים אחרים. אתה לא יכול להביא ילדים לעולם ולצפות שמישהו אחר יחנך אותם".
עם זאת צונץ מדגישה את ההשפעה שיש לגננות ולמורות על הסיטואציה החברתית. "מורות וגננות שדוחות את הילד האלים, כי הן לא יודעות להתמודד איתו, ישפיעו על הילדים במסגרת שידחו אותו, וכך ההורים וכל המערכת".
מה הפיתרון במצב כזה?
"לקחת אחריות. אין תחליף להורים, לא אבחונים או טיפולים, ולא מורים או גננות", אומרת צונץ, "אפשר לעבוד ביחד וכל אחד ייקח אחריות על החלק שלו אבל אף אחד לא יחנך את מי שילדנו חוץ מאיתנו. דרושה התערבות רב מערכתית שבה מגבשים החלטה, איך עונים על הצרכים של הילד. ילדים מרביצים כאשר הם מרגישים שהם שונים, או שהם בעמדת נחיתות. אם זה ילד צעיר, אז הקושי שלו יכול להיות שפתי, והוא צריך לקבל עזרה מקלינאית תקשורת, או אם מדובר בילד שאינו יודע לקרוא נכון את המפה החברתית, צריך לעזור לו במיומנויות חברתיות. התמיכה מסביב חשובה אבל היא לא באה במקום החלק שלנו כהורים".
הצורך בהשתייכות חברתית הוא צורך קריטי, כאשר ילד מרגיש שהוא מוקע ומנודה, הוא יעשה הכול, לעתים גם ינקוט באלימות כדי לנסות להתקבל חזרה. "לכן, אם הסביבה מתרחקת, הצורך הבסיסי שלו בהשתייכות חברתית וגם האלימות יתגברו. לילדים כאלו צריך לעזור להשתייך, להדגיש את החוזקות שלהם, ולעזור להם במקומות שבהם הם חלשים".