איזה חמודים נטפליקס, שהכינו סרטון מרים לאימהות על אימהות. כבר יומיים אנחנו מעבירות את הסרטון בין אחת לשנייה, אימהות, נשים, עובדות, מחול״תות, מחול״דות, מעבירות את הלינק בינינו ודומעות. מה דומעות, מיבבות, במיוחד במשפט המרגש שהקריינית אומרת - ״אנחנו רואים אותך״. נהוג לחשוב שאימהות הכי רוצות לשמוע את המשפט ״אימא, אני אוהב אותך״, אבל האמת היא שכל מה שאימא מייחלת לשמוע זה ״אני רואה אותך״, רצוי מפיו של בעל חיים ההולך לבד וגם יודע לנגב אחריו בשירותים.
לאימהות העובדות״, כך נפתח הסרטון המדובר, על רקע תמונות של אימהות במקום העבודה שלהן, ״לאימהות שחזרו לעבודה עם כאבי גב, עם תפרים ופדים משום שהביאו חיים לעולם, ואז נתקלו בשאלה – נו, איך נהנית בחופשה שלך? לאימהות ששואבות חלב באוטו שלהן, שנלחמו על הכיסא שלהן, שנלחמו להקים חדר הנקה. אנחנו רואים אותך. אתן לא קשות יותר לעבודה, אתן לא נטל על המערכת, אתן לא ראויות פחות מאחרות, אתן אימהות.
גם בפעם החמישית שאני צופה בסרטון הזה, אני דומעת. אני נזכרת בתמונות שלי שצולמו, בהיריון מתקדם מאוד על הסט של נינג׳ה ישראל בחיפה, כמה מבטים ותגובות קיבלתי על זה שנסעתי לחיפה בחודש התשיעי שלוש פעמים בשבוע. אנשים חשבו שאני מטורפת, ואני נהניתי כל כך לעבוד, הרגשתי מלאת חיים ושמחה ומאי פעם.
אני נזכרת בראיונות שעשיתי, הורמונלית אחרי לידה, איך למדתי להרגיש ולבכות ביחד עם המרואיינים שלי. אני נזכרת בימים שהגעתי לעבודה אחרי לידה ראשונה, מבולבלת, עייפה, מפוחדת, עם שדיים גדושים וכואבים. כמה קשה היה לי להתרכז, עשיתי ממש כל מה שיכולתי, כמובן שטעיתי מדי פעם בדרך. אבל הסביבה שהייתה לי אז לא הייתה סלחנית, גם לא מתחשבת.
הניסיון הזה של נפליקס לתת כבוד לאימהות, מגיע בדיוק כשכאן, באדמה עליה חקוק המשפט ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״, מתנהל ויכוח טראשי במיוחד בין ליהי גרינר לבין אורטל עמר או רוסלנה רודינה – מי מרוויחה יותר בזכות אב ילדיה. השכילה האם לעתיד מעיין אדם לסובב את הויכוח למקום ראוי הרבה יותר – שיוון שכר בין נשים לגברים. אין מלחמה צודקת מזו, אבל כדאי שנזכה לשוויון השכר, צריך עוד קודם לעשות דבר בסיסי יותר – לנרמל אימהות עובדות.
התנאים שצריכים להשתנות לא בהכרח קשורים לכסף, זה עניין תפיסתי עמוק יותר.
באחת הפעמים, כשהגעתי לראיין שף מפורסם עם הילדה שלי, שף שהוא עצמו הגיע אל הסט עם הילד שלו, הוא משום מה הרגיש חופשי להתלונן עלי. היא לא פצתה פה הילדה שלי. היא רגילה להעלם בראיונות. להחזיק לי את היד ופשוט לא להפריע. אבל הוא, השף שהגיע עם הילד שלו ממש לאותו הסט, ראה בה ככל הנראה- מטרד.
כי אבא שמביא ילד למקום העבודה ייתפס כאב השנה, יצור לבבי ורגיש, וגם עובד מצטיין שיש להתחשב בו. אבל אימא שמגיעה עם הילד שלה היא אישה שתקועה עם מטרד שמסיח את דעתה ואת הסובבים אותה.
כדי שהעולם יתקדם לשיווין בשכר, גברים צריכים לקבל חופשת לידה שאורכה יותר משלושה ימים. כשהילדים לא מרגישים טוב בגן, לגננת צריך להיות ברור שאפשר להתקשר גם לאבא כדי שייצא מוקדם מהעבודה. ואם גבר רוצה לצאת מוקדם מהעבודה, כדי להוציא את הילדים שלו- זה צריך להיות הדבר הכי טריוויאלי בעולם ולא כמו עכשיו- שהוא זוכה בעיקר להסתלבטויות.
כל עוד אישה מסמלת בעיני מעסקים רבים רחם, חופשת לידה, רצון לעבוד רק עד ארבע. אין לנו סיכוי להשוות שכר לגברים. כל עוד נתבייש לומר שאנחנו מניקות, נסתיר את ההיריון מחשש לאבד את הקידום שעומד על הפרק, נבטיח לחזור כמה שיותר מהר לעבודה כדי שלא יתפסו את המקום שלנו- אין לנו שמץ של סיכוי במאבק הזה.
View this post on Instagram
אנחנו צריכות להפסיק להתבייש בילדים שעשינו.
אימהות הן עובדות טובות יותר, והגיע הזמן שהעולם יכיר בזה. אימהות יספיקו בזמן קצר יותר עבודה שיכלה להמשך שעות, רק כדי להגיע לילדים שלהם בזמן. אימהות יודעות למצוא פתרונות יצירתיים ומלאי דמיון, אימהות לא מונעות מאגו, אלא מהרצון לעשות את העולם טוב יותר עבור הילדים שלהן.
אימהות חרוצות יותר, רגישות יותר, אימהות יודעות להילחם מבלי לחדול למען הדברים שחשובים להן. אימהות יודעות להתאפק שעות, לשים את הצרכים האישיים שלהן במקום נמוך יותר. לאימהות יש אש, אש שהציתה חיים ויצרה אותם. אימהות הן נכס לאנושות, וגם למקום העבודה שלהן.
הגיע הזמן לנרמל אימהות במקום העבודה. לחזק אישה שחזרה מחופשת לידה, לדאוג שבכל משרד יחכו להן תנאים טובים לשאוב חלב, לאפשר למי שרוצה, נשים או גברים, לצאת להביא את הילדים שלהם מהגן, ולדעת בלב שלם שהם כבר ישלימו את המוטל עליהם.
אם נפסיק להסתיר, לטשטש, לנסות לשדר ששום דבר לא השתנה בנו, אם נתגאה בשינויים שעברנו, בגוף האחר, הכואב, הדולף, בלב הרחב, הרגיש מאי פעם, בראש המעורפל מחוסר שינה, בשחורים שמתחת לעיניים, בשערות הלבנות שיצאו לנו כשהילדים הוציאו שיניים. אם נזכיר לעצמנו, אם נאמי בעצמנו, ניתן יד או כתףֿ, אם נעזור אחת לשנייה לראות את מה שלרגע שכחנו, שאנחנו טובות יותר, ראויות יותר, שיצרנו חיים וגם בנינו קריירה, אם רק נזכור את כל זה ונחזק זו את זו, אולי נפסיק לחכות שמישהו יעצור רגע ויאמר לנו ״אני רואה אותך. את מי שאת. ילדה. אישה. אימא. מנהלת. עובדת. יוצרת״.