נטע אפשטיין ז"ל וארוסתו אירן שביט חלמו ותיכננו את החתונה הקרבה שלהם, כשב-7 באוקטובר פרצה מתקפת הפתע הרצחנית על יישובי העוטף. השניים הסתתרו בממ"ד בקיבוץ כפר עזה שבו התגוררו. המחבלים פרצו אל הבית והשליכו רימון לתוך הממ"ד. נטע זינק על הרימון ובגופו הציל את חיי אהובתו.

שנה אחרי מתארת אירן: "זה כאוס, לא אשקר. יש קצת יותר אופטימיות אבל הרבה יותר עצב. נטע האהבה הכי גדולה שלי, עדיין. אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול, כאילו שנה עברה ביום אבל גם 100 שנה בו זמנית. הזמן לא זז ורץ במקביל. אני גאה בנטע, מקווה שהוא גאה בי. אני עושה המון דברים וחיה את החיים בשביל שהוא יהיה שמח. הבטחתי לו שהוא לא מת לשווא ושאחיה את החיים הכי טובים שאני יכולה לחיות".

"אני שמחה כל יום, צוחקת כל יום. אני בוחרת לאהוב. נטע עשה בשבילי הכל ביום הזה, הקריב את עצמו. הבטחתי שהוא לא ימות לשווא".

את משחזרת את אותן דקות ואת הרגעים האחרונים?
"הייתי בהלם שזה קורה. באינסטינקט שלי רציתי לצחוק עליו, כי זה מה שאנחנו עושים. אנחנו צוחקים אחד על השנייה תמיד. כשהוא צעק 'רימון' שאלתי, למי אתה צועק? לי? למחבלים? מה אתה מצפה שאעשה עם הצעקה הזאת? ואז הרמתי את הראש וראיתי את זה. אני משחזרת המון. מה אם הייתי נלחמת שלא נישן בקיבוץ? אני משחזרת את היום הזה בתקווה שאמצא פרצה ביום הזה ואצליח להציל אותו. בינתיים עוד לא מצאתי. אמצא מתישהו".

את שואלת את עצמך "למה אני שרדתי ונטע לא"?
"המון. הוא היה הטוב בינינו, החברתי, הטוב לכולם. אני הייתי הסנובית יותר. הוא היה המלאך האמיתי. אם יכולתי להתחלף איתו, הייתי מתחלפת. הוא תמיד אמר שהוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו. לא היה לי ספק באהבה שלו. ידעתי שאני בראש סדר העדיפויות שלו תמיד. הוא הוכיח את זה, גם בדקה האחרונה".

איך עוברים עלייך החיים בשנה הזו?
"חזרתי לעבוד בנובמבר כרכזת נוער. הנוער הציל אותי, הכריח אותי לקום בבוקר בשבילו. לא בשבילי, אלא בשביל הילדים המדהימים האלה. הקדשתי את השנה הזו למשלחות ולהסברה. בחודש שעבר הייתי בקמפוסים, אוניברסיטאות וכנסיות בקנדה ובארצות הברית, כדי שאנשים יישמעו מה קרה ממקור ראשון ולא ממה שמפיצים עלינו במדיה. לשנוא אותנו זה הטרנד עכשיו ואנחנו צריכים להילחם בזה. אי אפשר לשנות את הדעה שהם באים איתה, אבל אני מראה להם שאני בוחרת באהבה. אני עדיין בוחרת לאהוב את נטע ולאהוב בכלל. מי ששונא, הלב שלו יירקב. אני מספרת את הסיפור וכולם מתחברים אליו, כי כולם חוו אהבה מתישהו בחיים. כל אחד חושב, הייתי קופץ על הרימון בשבילה? זו השאלה הראשונה שלי עכשיו בדייט הראשון. 'תקפוץ על רימון בשבילי?'".

את בזוגיות? מחפשת?
"עוד לא. יום יבוא. אני מאוד אוהבת אהבה. אהבה בעיניי זה הכוח הכי טוב בעולם. האהבה לא איכזבה אותי לרגע, רק הוכיחה כמה היא חזקה ועוצמתית. השנה הרגשתי יותר חיה מכל החיים שחייתי לפני. זה קשה. איך אני מעזה לחיות את השנה שחייתי, כשהוא מת? מספיק שהמחבלים רק היו מכניסים את הראש והייתי חיה חיים מזעזעים השנה. אני בת 23, שירתי בצבא. הבדל של שלוש שניות ואקט של אהבה שינה את החיים שלי. לא רוצה לחשוב מה בנות אחרות חוות עכשיו. אני חיה חיים טובים, אבל יש עצב וכאב ואני מתפרקת כל לילה. הפוסט טראומה איתי לתמיד. יש לילות שאני שומרת על הבית ולא הולכת לישון עד שאבא מתעורר, מהפחד שמישהו יפרוץ. אני על המשמר, כי כבר חדרו למרחב הפרטי והבטוח שלי".