משל עוגיות התמרים
קנינו הביתה עוגיות שעל אריזתה נכתבה "יוסי תמרים. היזהרו מחיקויים!" (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת). אגם, בת השנתיים וחצי, התעקשה מיד לטעום מהעוגיות. כך ישבנו לנו ליד השולחן עם ספל קפה, ספל חלב חם וצלחת עוגיות. אגם לגמה מהחלב, טעמה מהעוגייה והכריזה: "עוגיית שוקולד!".
"לא", תיקנתי אותה אחרי שטעמתי בעצמי מהעוגייה, "זו עוגיית תמרים".
היא טעמה שוב כחושבת על מה שאמרתי. "עוגיית שוקולד", היא התעקשה.
"לא", צחקתי. "אני אקריא לך ממה זה עשוי".
אז הסתכלתי על הרכיבים – ונחשו מה לא מצאתי בין הרכיבים של עוגיות התמרים? תמרים, כמובן.
ומה כן? ממרח שוקולד.
טעמתי שוב מהעוגיות ושוב לא יכולתי להחליט בוודאות אם מדובר בתמרים או בשוקולד.
ומה למדתי? עד כמה קל לבלבל אותנו, הצרכנים שלא מסתמכים יותר על החושים הטבעיים שלהם.
אולי בגלל זה הקטנה שלי מתעקשת לומר שהיא אוכלת ארטיק בטעם "צהוב", למרות שהסברנו לה מלא פעמים שזה ארטיק בטעם לימון. כי כשחושבים על זה, הטעם שיוצרים כל החומרים המלאכותיים בארטיק הזה באמת קרוב יותר ל"טעם צהוב" מאשר ללימון.
מקרה כדורי השוקולד
באחד מימי השישי החליטו לפנק את הילדים בגן ולהכין להם כדורי שוקולד. אגם, שכנראה נהנתה במיוחד, לא הפסיקה לדבר מאז על כדורי שוקולד ולבקש שאכין לה כאלה.
"את יודעת מה?", אני אקנה מצרכים ונכין יחד, הבטחתי. ובאמת – קניתי מצרכים והכנו יחד כדורי שוקולד טעימים להפליא שחוסלו עוד באותו היום. הנחתי שזה יספק אותה, אבל טעיתי בענק. הדרישה לכדורי שוקולד רק החמירה. "כדורי שוקוללללד! כדורי שוקוווווולד!", היא דרשה בכל הזדמנות.
ואז ראיתי בחנות טבע ליד הבית שלנו כדורי שוקולד מפתים על המדף. "מה זה עושה כאן?", שאלתי את המוכר. "זה רק נראה כמו כדורי שוקולד", הוא אמר. "זה הכל מחומרים בריאים – אגוזים טחונים, חרובים ובלי סוכר בכלל".
אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה אגם שמחה כשהיא חזרה מהגן וראתה את כדורי השוקולד מחכים לה. היא לקחה כדור אחד, נגסה בו בהתלהבות ואז לקחה עוד ביס בפחות התלהבות ואז זרקה אותו לפח. מאז היא לא מבקשת ממני יותר כדורי שוקולד.
והנמשל? מספיקה חוויה אחת מאכזבת במיוחד, כדי לאבד גם את הלקוח הנלהב ביותר שלך.
על מגבונים ומחירים
יום אחד אזלו לי המגבונים ונכנסתי לאחת מרשתות הפארם הגדולות. שם, אותה חבילה של אותם מגבונים, חיכתה לי על המדף ב-61 שקלים. עכשיו, על נוחות וזמינות אני בהחלט מוכנה לשלם יותר, אבל במקרה הזה מדובר בהפרש מוגזם לחלוטין עבור אותו מוצר בדיוק. עזבתי את החנות בהבטחה ששם אני לא קונה יותר, אלא בלית ברירה.
למחרת, ירדתי לחנות מתחת לבית ורכשתי את המגבונים. על הדרך שאלתי את המוכר אם יש לו בשבילי מוצר אחר לתינוקות שאני מחפשת.
"אני מצטער, אין לי", הוא אמר.
"ואתה יכול להביא?", שאלתי.
"אני יכול, אבל אני לא רוצה. אם אני לא יכול למכור מוצר במחיר סביר יחסית, אני מעדיף לא למכור אותו, שלא תכעסי עליי אחר כך".
וואלה, צודק.