הקטנה פרצה פתאום בבכי תמרורים. כשביקשתי לדעת מה קרה, כי זה לא מאורע שכיח אצלה, היא פירטה בפנים עצובות ששירי קרעה לחתיכות את שרשרת פרחי ההוואי שהיא הביאה בשמחה לגן.
עכשיו, כדאי שתבינו משהו; על אף כל הבעיות החמורות שברומו של עולם, כשהילד שלך בוכה בגלל שמישהו שפגע בו - זה הופך להיות הדבר הכי חשוב לך בחיים, הבעיה החמורה מכולן. את רוצה להבין למה, איך, ומי הנוול, וכמובן – להגן על הילדה שלך.
להסתובב בג'ונגל בגיל חמש
ובכן, כמה שאני יקית שקטה ועדינה, עלה לי הדם לראש למשמע הסיפור. למה לעזאזל, שוב, הילדה שלי הטובה, שעמלתי וחינכתי לאהבת הזולת, לסובלנות ולסבלנות (כן, כן!) סובלת מנחת זרועה של הביצ'ית התורנית בגן? (כן, בגיל 5 הן כבר שם!) ולא בפעם הראשונה?
ואז מגיע הקונפליקט ההורי הידוע: איך לחנך את הילד שלך בג'ונגל? האם להפוך אותו לשורד? או לישו; מפנה הלחי השנייה, בסבלנות אין קץ לכל היריקות?
דילמה קשה. תחנך לאהבת הזולת - הילד יקבל "נה" בפרצוף. נדמה לי שקוראים לזה "פראייר". תחנך להתקפה, הוא יהיה חסר אמון בבני אדם, שלא לומר תוקפני ואגרסיבי.
ולמה אנחנו צריכים להתמודד עם כל הג'ונגל הזה כבר בגיל חמש?
אז אודה כאן בפה מלא: אם פעם הייתה לי הסבלנות להסביר לילדה שלי שצריך לתת הזדמנות שנייה, שכדאי לספר לגננת ולתת קרדיט לבריון הגן, הרי שכיום אני הרבה פחות סובלנית. קילומטראז' של 12 שנות הורות לימד אותי לטפל בבריונות הזאת בצורה ממוקדת וחסרת פשרות.
בדקתי שלא רואים
בירור נוסף מול הקטנה העלה את הנקודה הכי כאובה: שיר קרעה את השרשרת בכוונה, ללא שום פרובוקציה נגדית. הבטחתי למתוקונת שלי שאטפל בעניין למחרת. הדמעות פסקו.
בבוקר המחרת ניגשתי לפושעת הקטנה. בירכתי אותה בבוקר טוב, ואז התכופפתי לגובה שלה, מספרת לה במבט נוקב שהקטנה שלי חזרה ביום שישי מהגן בוכה בגללה. וששמעתי שהיא קרעה לה בכוונה את שרשרת הפרחים האהובה.
מהמבט המפוחד של שירי זיהיתי מיד שזה נכון. שפת הגוף שלה שידרה מגננה, כך שידעתי ישר שהיא משקרת, לפני שפצחה בנאום הדיפלומטי שלה: "לא, מה פתאום, זה היה לא בכוונה".
המשכתי את הדיאלוג הקצר, לא לפני שאני מוודאת שהגננת או הסייעת אינן בסביבה. עדיין היינו רק שירי, הקטנה ואני. "טוב, אם את אומרת שזה לא בכוונה, אז בסדר", אמרתי לה במבט חודר. "אבל תדעי לך שאם תהיה עוד פעם כזאת, אני מיד מעדכנת את אמא ואת הגננת, ויהיה לך מאוד לא נעים!"
נישקתי לשלום את הקטנה שלי והלכתי בשלווה לעבודה. זה היה מחמם לב לראות איך הביטחון שלה חזר. פתאום הבריונית נראתה מאוד קטנה.
האם אני מרשעת? האם נהגתי שלא כשורה, הייתי חכמה על חלשים? יודעים מה, לא אכפת לי. שתלמד להתנהג, החצופה.
פורסם לראשונה באתר אמהות אובדות