ערב אחד, לפני שנה, אמא שלי מתקשרת אליי. הם בדיוק סיימו עוד סבב שיפוצים ועשו סדר בבלגן שלא באמת היה שם לעולם, אבל עדיין. "מצאנו את היומן שכתבת על סבתא מרים".
אני מודה שלקח לי רגע להבין על מה היא מדברת. 25 שנים עברו מאז שכתבתי את היומן הזה במסגרת עבודה שגרתית על השואה בבית הספר לא ראיתי אותו מאז. היה לי ברור כבר אז שאני הולכת לכתוב יומן אישי על הסיפור של סבתא שלי, ורק נשאר היה שהיא תסכים לספר לי את הסיפור שהיא סירבה לספר עד אז.
כמעט עשור עבר מאז שהיא כבר לא איתנו. ופתאום, היומן הזה חזר לו לחיים, חי כל כך, עם הסיפור שלה, בגוף ראשון. אני מדפדפת בדפים, שורות צפופות של כתב יד, ממש יכולה לשמוע אותו מספרת אותו בקולה, כמו אז במטבח שלה לפני 25 שנה, שתמיד היה מקום מנחם ומלא ביטחון עבורי. תמונות ביאליסטוק השוקקת של לפני המלחמה התעוררו שוב לחיים, ריחות התבשילים, האווירה, כל החומרים שמהם מורכבים חיים. חיים שהפכו ברגע אחד לגיהנום.
סבתא שלי הצטרפה למשפחה שלנו כשהייתי בת 3. היא התחתנה עם סבא שלי לאחר ששניהם התאלמנו ומאותה שנייה היא הייתה סבתא שלי, לכל דבר ועניין. היא אהבה אותנו אהבת אמת, בלי סוף. היא תמיד הייתה אסופה, מסודרת, אלגנטית. לא הייתם תופסים אותה בחיים בלי אודם אדום וציפורניים מטופחות, "אחרת היא תקבל רפורט". אישה חזקה, עצמתית, שלא מראה חולשה גם שקשה. היא הייתה שחקנית מעולה, שלמדה בבית הספר למשחק הטוב בעולם - היא חיה תחת זהות בדויה במחתרת בזמן מלחמת העולם השנייה. אין בית ספר למשחק טוב מזה.
סבתי מרים לבית גרוסמן נולדה בשנת 1917 למשפחה חמה ואמידה בעיירה ביאליסטוק בפולין. סבה היה הרב גרוסמן, איש רוח בעל שם, ואביה היה בעל מפעל מצליח, "קפיטליסט" - שני עולמות שהיו מנת חלקם של היהודים באותה תקופה. את ביאליסטוק היא תיארה כעיירה היהודית הקלאסית של לפני המלחמה - כולם מכירים את כולם, ריחות קיגל בשבת, מערכת מסודרת של מוסדות תרבות, דת וחינוך, תנועות נוער מגוונות.
את המתיחות לפני פרוץ המלחמה, היא סיפרה, אי אפשר היה לפספס. היא הייתה נערה בת 22, פעילה בשומר הצעיר, עם אחותה הצעירה חייקה גרוסמן ז"ל, שלימים הפכה לחברת כנסת לוחמת. כשפרצה המלחמה ביאליסטוק עברה לשליטה סובייטית בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובשנת 1941 נכנסו הגרמנים לעיר וכבשו אותה מיד.
"אני מתעוררת בבהלה באמצע בלילה.
'רוצי, מרים, רוצי', צועקת לי אמא מהחדר, 'רדי למטה, בואי מהר'. לפתע נשמעו קולות אדירים והאזעקה החלה לפעול.
אנחנו יורדים בריצה למרתף, לוקחים איתנו כל מה שבא ליד - שמיכות, בגדים, אוכל - כל מה שאנחנו מספיקים.
אמא פותחת את הרדיו הזקן שלנו. הרבה רעש, הקליטה לא טובה, אבל אי אפשר לטעות. אנחנו מבינים מיד מה קורה מקטעי הידיעות…. הגרמנים בעיר. השליטה הרוסית התגלתה כאשלייה שהתנפצה לרסיסים…. הבנו שהחיים שלנו השתנו לבלי שוב. לאחר כמה ימים אחרי הבכור בצלאל מגויס לצבא הרוסי. אמא ציידה אותה בכל מה שרק יכלה ונפרדנו ממנו. זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אחי…" (מתוך: סיפורה של פרטיזנית)
הנאצים נכנסו לביאליסטוק והחילו עליה במיידית את המדיניות שלהם. שלל גזירות וחוקים הונחתו על יהודי העיר. "בזמן הזה כבר היו שמועות על המעשים הנפשעים של הגרמנים", סיפרה סבתי. "אבל הם היו בגדר שמועה, רחוקה כל כך, לא הגיונית כמעט. פתאום זה הגיע לפתח הבית שלנו".
אחת התמונות שהיא לא הייתה יכולה לשכוח היה שריפת בית הכנסת הגדול של העיר, כשבתוכו כ-2000 יהודים שרוכזו בתוכו ונשרפו איתו חיים. ה"שמועה הרחוקה" הפכה אמיתית וכואבת מכפי שאפשר היה לדמיין. יחד עם כל יהודי העיר, גם משפחתה של סבתי מקבלת את הפקודה לעבור לגור בגיטו.
"אמא ואני מתחילות לארוז. דברים חיוניים. שלי, שלה, של סבא, שכבר היה זקן וגר איתנו. אנחנו עוזבים את הבית ועוברים לגיטו… מאות יהודים צועדים איתנו, מושפלים, מיואשים. בדרך אני שמה לב שהגיטו גובל בחצר האחורית של אולגה, חברתי הטובה, גויה, שעבדה איתי בטלגרף. אני מציינת לפניי את העובדה הזאת, כאילו משהו בתוכי יודע שאצטרך אותה בעתיד. התושבים הגויים של העיר מסתכלים עלינו כמו על הצגה. חלקם נראים שמחים ומרוצים מהמראה, אך יחד עם זאת אני מבחינה גם בחלק שמרכין ראש בכאב והזדהות עם שיירת האנשים הכואבת הזאת שהולכת לעבר הלא נודע".
מהבית הגדול והאמיד היא עוברת עם סבה, אימה ודודתה לדירה קטנה בגיטו, אותה חלקו עם שתי משפחות נוספות. החברים מתנועת הנוער ממהרים להתאחד בגיטו ומתחילים לחשוב מה אפשר לעשות. הרעב הכבד מכריע, והיא מחליטה להתגנב מחוץ לגיטו על מנת להבריח מצרכים לתוך הגיטו - אם תתפס, תומת. היא מצטרפת לקבוצת העובדים היוצאת בכל יום לעבוד מחוץ לגיטו, ובשבריר שנייה חותכת דרך החצר של אולגה, קופצת על גג השירותים המחבר בין הגיטו והבית. היא מוודאת שאף אחד לא הבחין בה, ממהרת להוריד את הטלאי הצהוב ומסתובבת כמו "נוצריה טובה" ברחוב. היא נותנת לאולגה את החפצים למכירה שהביאה מהגיטו, ואולגה יוצאת להחליף אותם השוק. היא חוזרת עם 2 כיכרות לחם, גבינה, חלב, ביצים וירקות. אוצר. סבתא חוזרת באותה דרך לגיטו, לא לפני שדאגה לתפור שוב היטב את הטלאי הצהוב. טלאי רופף דינו מוות.
במחתרת מחליטים לשלוח אותה אל מחוץ לגיטו בשל המראה והכישורים שלה. היא מתבקשת לעבור לצד הארי על מנת שתוכל לסייע משם. היא לומדת את כל התפילות הנוצריות, מתאמנת על פעולת ההצטלבות, לומדת מנהגים, תרבות, מבטא. היא מקבלת תעודת זהות מזויפת מאנשי מקצוע בתחום שפרחו בגיטו. מהיום ייקרא שמה יוליה בלצ'יוס. סיפור הכיסוי שלה כבר מוכן - היא עומדת לעבור לבית משפחה ארית, כשאב המשפחה הוא לא פחות ממנהל החשבונות של מפקדת האס האס המקומית, וגם ביתם של הזוג נשואה לקצין אס אס. היא אמורה להוות תחנה בדרך, חוליה מקשרת בין חברי המחתרת המעבירים נשק, תעודות ומצרכים ממקום למקום, מהגיטו ומחוצה לו וההיפך.
"אני אורזת את חפציי המעטים בצרור קטן כשלפתע אמא נכנסת לחדר. 'מירהל'ה שלי, בואי אליי', היא מחבקת אותי, מאמצת אותי לחזה. אני מתאמצת לא להזיל דמעה. 'מירהל'ה תקשיבי לי טוב!, את שומעת? אל תחשבי עלינו. אנחנו נהיה בסדר. תמיד תחשבי טוב ושמרי בכל ליבך על היהדות שלך, תהיי גאה בה. את וחיה'לה אחותך, אתן שתיכן צעירות ובריאות, אתן תשארו בחיים אחרי המלחמה. לכי בתי, אני מבינה, ושמרי על עצמך…"
בתדרוך האחרון לפני שיצאה מהגיטו, ניגשה אליה אישה אחת והורידה מעל צווארה שרשרת כסף דקה עם תליון עליו חרוט ישו מצידו האחד וצלב מצידו השני. היא הבינה שהיא עומדת לצאת לצד הארי ומיהרה לתת לה את השרשרת. "את תזדקקי לזה יותר ממני". אחרי המלחמה היא תגלה שהיא נספתה באושוויץ, ואילו היא ניצלה לא פעם בזכות התליון שלה.
הדבר שהכי הפחיד אותה בכל הסיפור הזה, אצל המשפחה הארית אליה הגיעה כ"עוזרת", היה הלילה. ביום היא הייתה בשליטה מלאה, שחקנית המאה, אבל בלילה? היא פחדה שבטעות תיפלט לה איזו מילה ביידיש שמיד תסגיר אותה. למרבה המזל היא קיבלה חדר פרטי קטן משלה. ליד החדר הזה היה מחסן, בו הייתה מחביאה את הפליטים המגיטו, חברי המחתרת והפרטיזנים בדרכם מהמשימות השונות. הכל מתחת לאפם של בני הזוג ולא רחוק ממפקדת האס האס.
גם אחותה חייקה, שהפכה לאחת ממנהיגות המחתרת של השומר הצעיר, הייתה מגיעה ל"ביקור" - היא הציגה אותה כאחות של החתן שלה ובשל המראה הארי של חייקה הם האמינו לכך.
את ימי המחתרת היא מתארת כימים נוראיים. נכון שהיה לה גג מעל הראש ואוכל, אבל הפחד היה משתק. פחד תמידי, זיוף, היא הייתה צריכה לשחק כל הזמן, משחק של חיים ומוות. כלפי חוץ היא שמרה על פאסון מחויך, הייתה מאופקת, זקופה, אך בתוך תוכה היא הייתה גמורה. למחתרת היה מודיעין מעולה, והשמועות על גורל היהודים הלכו והגיעו. "כל יום הייתי בטוחה שזה יומי האחרון והיום בטח יתפסו אותי".
מדי פעם הייתה קופצת לביקור בגיטו דרך החצר של אולגה, לבקר את אימה ולהביא לה מצרכים. עד האקציה האחרונה, שחיסלה את הגיטו.
"באמצע הלילה אני שומעת נקישות על החלון. אני קמה לראות מה קורה ורואה את אולגה זורקת לי אבנים על החלון. 'בואי מהר, הם מתכוננים..' ורצה חזרה. הדברים של אולגה היו מהירים ומקוטעים, אבל אי אפשר היה שלא להבין מהם שהגרמנים עומדים לבצע אקציה עם שחר בגיטו… רצתי כמו משוגעת לגיטו. אמא חיבקה אותי ומיהרה לשלוח אותי חזרה. 'תחזרי מהר, שלא יגלו שעזבת', היא חיבקה אותי. 'את תישארי לספר בתי' היא חיבקה אותי בפעם האחרונה…".
אמה ודודתה נלקחו באקציה האחרונה ונספו באושוויץ.
אחת מהמטלות שלה אצל המשפחה הארית הייתה ללכת מדי בוקר להביא מצרכים. בוקר אחד, היא קמה מוקדם עוברת בין ההריסות בדרכה. העיר באותה נקודת זמן כבר הייתה כמעט כולה חורבות בשל ההפגזות החוזרות ונשנות, וזה היה כבר גם אחרי מרד ביאליסטוק המפורסם שהביא לחורבן הגיטו. היא הולכת ברחובות, שלווה, זקופה, מחייכת לכל עובר אורח ולפתע היא שומעת צעקות המופנות אליה: "ז'ידובסקה, זידובסקה, גרוסמן, תתפסו אותה…". היא מפנה את המבט ומגלה קולגה מעבודתה הקודמת. פעם היא החשיבה אותה כחברה. באותו רגע ממש עוברת לידן מכונית צבאית עם חיילי אס אס. היא זוקפת ראש, נראית רגועה, מחייכת אליהם לשלום בחיוך גדול והולכת בהליכה לא מהירה לאחת הסמטאות. רק שם, בהיחבא, היא קולטת את הסיטואציה המצמיתה, כמה קרובה הייתה למוות, מנסה להסדיר נשימה. שחקנית של החיים.
לקראת סוף המלחמה, כוחות בעלות הברית התקרבו יותר ויותר לאזורם. היא ושתי בחורות נוספות שהיו מפוזרות בבתים ליד קיבלו פקודה להתפנות ליער. היא הרגישה שהנה מגיע הסוף למשחק הקטלני הזה. ביאליסטוק הייתה מוקפת הרים ויערות ושם הם הצטרפו לפרטיזנים.
"ביער. מצב רוחי נהדר. הרגשת חופש נהדרת שמזמן לא הרגשתי. עכשיו אני שוב מרים, מירה'לה, לא יוליה. התנאים קשים מאד, עדיין קר מאד על אף שמתחיל האביב, בוץ טובעני, לכלוך אבל כלום מזה לא מפריע לי. אני לוחמת. אנחנו מקבלים שיעורים בהגנה עצמית, אני מרגישה שהביטחון שלי עולה, גם בזכות הנשק שקיבלתי פה, אבל אני מתחלחלת רק מהמחשבה שאצטרך להשתמש בו. יש לנו שפה רק שלנו, שפת היער. שריקות ציפורים, ציוצים, קודים. אנחנו מתקדמים ולכל מקום שאנחנו מגיעים אנחנו מגלים שהמקום כבר 'חוסל', הנאצים ברחו וזה מראה מעודד כל כך".
באוגוסט 1944 שוחרר האזור שלהם. שירה רוסית חזקה, על חופש ושוויון, סיפרה להם שהגרמנים הובסו, הצבא הרוסי הגיע. אלו המילים שהיא שמעה ברגע השחרור שלה. אחרי המלחמה היא נפגשה עם חייקה אחותה, היחידות ששרדו. היא עלתה לארץ, התחתנה עם בעלה הראשון, גם הוא ניצול שואה שאיבד את כל משפחות באושוויץ וסירב להביא עוד ילדים לעולם כזה. לא היו לה ילדים משלה. לאחר מותו, היא פגשה את סבי וכך נכנסה למשפחתנו - המשפחה המופלאה והנהדרת בתבל, המתנה שהיא קיבלה, והמתנה שאנחנו קיבלנו. במשך כל ימי חייה סירבה לבקר בגרמניה. את הסיפור שלה היא סיפרה לי, לראשונה, לפני 25 שנה, אז באותו אחר צהריים אביבי, במטבח שלהם.