מאמא בתפקוד מלא למחלקה לשבץ מוחי בשלוש שעות

זמן קצר אחרי שהעליתי אלבום תמונות נוסף לפייסבוק מעוד חופשה אקראית עם חברות, מישהי שאלה אותי: "ממה את בורחת כל הזמן?" בנימת רשעות קלה.

החופשות שלי הן לא בריחה מכלום, הן חלק מאורח החיים שאני עובדת מאוד קשה כדי לסגל לעצמי. זו הבנה ברורה של איך אני רוצה להשיג את הכול ביומיום שלי: גם עבודה קשה ומספקת, גם גידול ילדים, גם לחוות תשוקה, אהבה, בילויים וחברים ואני גאה לומר שמצאתי את הדרך שלי לעשות זאת.

יש עוד משהו שאני יודעת ותמיד ידעתי והוא שהחיים הם מתנה, וכך גם הבריאות שלי, של משפחתי הקטנה ושל הסובבים אותי. גם בימים קשים, ידעתי להגיד "היה קשה, היה נורא אבל תודה על הבריאות". ככה סתם לאלוהים, לאלוהי הפייסבוק או לכל מי ששמע את תלונותיי. אולי בגלל שידעתי להוקיר את הבריאות, גם ידעתי לזהות כשמשהו שם לא בדיוק דפק נכון.

את הולכת ל-CT  רדיולוגי עכשיו

שם במיון, אחרי שרופא א.א.ג עייף אך חרוץ וחכם ביטל את דיאגנוזת וירוס שיתוק הפנים שניתנה לי בהתחלה, הופניתי לנוירולוג מדהים מתל-השומר שאבחן ואמר: "יש לך פגיעה בעפעף שנגרמה כתוצאה מפגיעה באחד מעורקי הצוואר. את הולכת ל-CT  רדיולוגי עכשיו".

אז הלכתי. וה-CT  הרדיולוגי אישר מה שד"ר איתמר הגאון זיהה בחצי דקה - יש לי חסימה חלקית בעורק. אה רגע, איך דבר כזה קורה אתם שואלים? אז מסתבר שזה די שכיח אצל נשים בגיל 37-40. זה יכול להיגרם מעיסוי אינטנסיבי, כמו זה למשל שעשיתי שלושה שבועות קודם לכן. בשחזור עם עצמי, אני זוכרת שהיא נכנסה שם עמוק ותהיתי אם זה יכאב לי. זה דווקא לא כאב, אבל ייתכן מאד שהמעסה התחילה את הריאקציה לזה שזה בעצם תהליך. כמו כן, הסבירו לי שגם הקאות מרובות (וירוס) יכולות לייצר את אותה חסימה חלקית כי פעולת ההקאה מאמצת את העורק.

מפה לשם, קצת בכי וקצת עידוד מהדוקטור החכם ("זה מעולה שמצאנו ממה זה, קחי מדללים באשפוז ונקווה שיסתדר") ואני בחוץ. בחמש וחצי בבוקר עליתי למחלקה הנוירולוגית (משום שהעורק הצוארי הזה מוליך גם דם למוח) והובילו אותי במיטה, המומה מכל מה שקורה סביבי, הגעתי ליחידה – ובו חדר אחד עם המון אנשים. 

מרחק פסיעה משבץ מוחי

שאלתי את האחות אם ככה נראים כל החדרים בנוירולוגיה, והיא ענתה לי: "לא חמודה, את בהשגחה מיוחדת. את אתנו בינתיים". כשהרמתי את הראש הבנתי פתאום שאני ביחידת שבץ. סביבי שכבו אנשים שעד לפני רגע תפקדו ועכשיו הם במיטה, אחרי שבץ מוחי, לא זזים בקושי מבינים מה הם אומרים.

בהתחלה צחקתי לעצמי, נשבעת לכם. לא קלטתי מה אני עושה פה. מי שהיה חצי ער הסתכל עלי מוזר ואני השבתי את אותו מבט מוזר. לא הבנתי מה הקשר שלי למצב הזה. לקחו לי שעתיים נוספות של שינה ובדיקת MRI אחת עד שנפל האסימון. אני לא סתם פה, יש מצב שעוד כמה שעות אהיה בדיוק במצב שלהם. זה לא מצחיק. לא מצחיק בכלל. התחלתי להיבהל וכך גם כל הקרובים אלי. אף אחד מאתנו עדיין לא מבין עד הסוף, הרופאים סומכים על המדללים שיפתחו את החסימה ואנחנו איתם.

לקראת ערב, אני מתחילה לעכל ולהבין יותר ויותר. כמה אירוני שחשבתי שהבעיה הכי גדולה שלי היא ביטול ההרצאה שהייתה אמורה לי להיות לי בצפון היום בבוקר. תבינו, במקום לשכב ב"יחידה" הייתי אמורה לשכב בחוף בכנרת ואז להרצות, לצאת עם חברה לפאב ולישון בדירה שהיא ארגנה לי. במקום אני ביחידה מוזרה ומפחידה, בלי הילדים שלי, בלי בעלי האהוב, בלי החברות, המטופלים והמציאות הזו מביאה אותי לחשבון נפש שלא צפיתי.

אני לא מתחרטת על זה שלא היה לי זמן לעצמי, על זה שאין לי זמן עם בעלי, או שאין לי זמן עם הילדים, לא התחרטתי על זה שאני לא מגשימה את עצמי. כי את כל אלו אני משתדלת לעשות יום יום. באותו רגע, במחלקה, חשבתי לעצמי כמה אני גאה שככה אני חיה את חיי.

יאללה צינתור, הנה אני באה

בינתיים עובר הזמן. אני רגע לפני בדיקה אחרונה שתאשר שהמדללים עבדו ואני משוחררת הביתה. אבל אז אני מגלה שהם בעצם לא עבדו והדבר שחששו ממנו אכן קורה: החסימה ממשיכה ואצטרך לעבור צינתור עורק צווארי (או מוחי) איך שתרצו לקרוא לזה.

ואז מופעל לחץ נוסף ואני ממשיכה בסיכום שלי עם עצמי - לא של סוף החיים חלילה, זו מחשבה שלא עברה לי בראש, אבל כן עברה בי תהייה ממשית בנוגע לשאלה איך אצא מכל הסיפור הזה? לקחתי בחשבון שאולי החיים כפי שהכרתי עד היום - לא יחזרו להיות כאלה.

אז על מה כן התחרטתי? ובכן, כל הדבר המטורף הזה הגיע אחרי תקופה של ימים לא פשוטים בהם כעסתי והתעצבנתי על בניי הגדולים יותר מבימים רגילים וזה תפס אותי בבטן הרכה.

התחרטתי על הימים האלו שהרשיתי לעצמי לכעוס קצת יותר מדי, שהרשיתי לעצמי לצעוק, להתלונן בפני הקרובים אלי קצת מעבר למה שהייתי חייבת. שהרשיתי לעצמי "לשבור את הכלים" קצת מהר מדי. למה? כי אני יכולה. נתתי לעצמי את "הפרמישן" ובלי סיבה מיוחדת.

כן, אני עובדת קשה, כן אני עמוסה (כמו כל האימהות שאני מכירה), כן ברור שלכעוס על ילדים שלא מתנהגים יפה זה לגיטימי, ברור גם שאנחנו מתעייפים וזה אנושי, אבל הצטערתי שזה קרה יותר מדי לעתים תכופות מדי. ידעתי כבר אז שאני מושכת את חוסר הסבלנות שלי ועדיין לא הפסקתי מעצמי - עד שבבת אחת נתלשתי מהשגרה הזו. 

אחרי הצינתור נשברתי ובכיתי על זה בדיוק. על כך שבזבזתי הרבה יותר מדי זמן בלכעוס על הילדים שלי. זה הרגיש לי המון, במיוחד לאמא כמוני שכל כך נהנית וגאה בילדים שלה, אני שמודעות למורכבות ההורית בזכות המקצוע שלה ועדיין יצא ש"הרשיתי לעצמי". כמה חרטה וכמה בכי יצאו שם ברגע הזה – זאת רק חבריי השכנים ביחידה המיוחדת יודעים באמת.

אשמה רק תוקעת והחלטתי שאצלי היא לא תעבוד

אז איך הצלחתי לצאת מזה? בגדול, הבכי היה צריך לצאת שם. כולם ידעו וגם אני. אבל ההבנה שזה אולי עוד מכשול בדרך אבל אעבור אותו, ההוקרה על זה שתמיד אפשר גם אחרת, אני רק צריכה להחליט שיהיה אחרת, אז החלטתי כמובן. רגשות אשם זה חלק מהאימהות אבל החוכמה היא לדעת לא לשקוע בהן אלא לקום ולעשות עם זה משהו. כי אשמה רק תוקעת. ואני החלטתי שאותי היא לא תתקע.

לצערי (או לשמחתי) הייתי שם. "חוויתי" את זה. הבנתי מה יכולתי להפסיד ולא דרך סיפור עצוב של חברה או מקרה קשה של מכרה שעברה דבר כזה, אלא אני בעצמי. מתוך כך זכיתי שהחוויות שאעבור מהיום – הנעימות יותר והנעימות פחות יעברו אצלי בדרך אחרת. אלמד להוקיר אותן באופן כזה שמי שלא היה שם לא יוכל להבין. זו המתנה שלי מהסיפור הזה שנחת עלי סתם כך באמצע יום בהיר ושל כל מי שעבר דבר או שניים בחייו. 

מישהי חכמה וחשובה שבאה לבקר אותי אמרה לי: "שלי, אם תדעי להוציא את העונג האמיתי גם מהמצב הזה, את תהיי הסקסולוגית הכי טובה שיש". ווואלה? נראה לי שהצלחתי.

אז תשמעו, הניתוח עבר בהצלחה (מקווה!) ולא הייתי שורדת את כל שבעה הימים האלו בלי הדברים הבאים. אני יודעת שאני לא האמא היחידה שנתלשה לה ככה באמצע היום מהמציאות שלה. אם הסיפור שלי יוכל להציל ולו אמא אחת (הסטטיסטיקה אומרת שזה קורה בעיקר לנשים) אני את שלי עשיתי.

מעוניינת לדבר עם שלי? prshelly@gmail.com

*שלי פורפר-רוזן,עו"ס MA היא מדריכת הורים אדלריאנית, מנהלת 'המדריך לשינה מתוקה', מטפלת זוגית ומינית בהתמחות.