הקיר בפינת האוכל בבית שבו גדלתי היה עטוף מדפים עמוסי אנציקלופדיות, מחזות, ספרי שירה והרשימה עוד ארוכה. בתקופה ההיא הספרים היו הגוגל של כולנו. הבית שלנו היה מרכז עלייה לרגל של ילדים ומבוגרים, שהגיעו לקחת ספרים וברוב המקרים גם החזירו אותם.
ככה זה כשאת גדלה בבית של שני הורים מורים, אימא סגנית מנהלת בית ספר, אבא עם תואר שני בחינוך, מרצה, פעיל פוליטי. התרבות חוגגת במלוא הדרה, קולטורה במיטבה. והמציאות הזאת, עטופת הספרים, בעטה בנו בכל יום. בעטה חזק מדי.
כי לחיות בבית של שני הורים מורים, ההורים שלי, זה לדעת שאימא ואבא מגיעים מוקדם מהעבודה. לאימא מחכים. ואבא? מקווים שהוא לא יגיע, שיהיה עסוק. כל הזמן. כי אם הוא יגיע, נברח לחדרים, ניאטם מהעולם, נצטמק מהקול הזועם שלו ומהידיים המאיימות שלו, נאכל עד שניחנק.
לחיות בבית של שני הורים מורים, כמו שלי, זה להבין שלהיות תלמידה טובה זו לא בחירה, אלא חובה קיומית, זה ברור כמו השמש שזורחת בבוקר. "אין פה שאלות. מובן?". אם חלילה הייתי נכשלת במבחן, הייתי שומעת מאבא שלי כמה שאני בהמה, סתומה ומטומטמת. באותה נשימה שמעתי גם אכזבה, כי אני הרי חכמה מאוד, וחבל מאוד שלא הצלחתי. שנים לא הבנתי מי אני באמת, שנים של בלאגן בראש, של בלבול זהות, של תסכול מחוסר ההצלחה, לא משנה סדר הגודל שלה. מטומטמת וחכמה, פיצול שלעולם לא יוכל להיפגש.
להיות ילדה בבית של שני הורים מורים, ההורים שלי, זה להבין שכשלאבא יש אסיפת הורים בבית הספר שלו בערב, זו שעת הנשימה והשלווה בבית. זה להבין שכשהוא יחזור הוא כנראה יהיה עייף ועצבני מכל היום הזה ואסור, פשוט אסור יהיה לומר לו דבר, חוץ מהמילה "כן". כי אם לא נגיד לו "כן", נחטוף כבר איזו נעל על הגב או איזו חניקה טובה או מינימום קללה עסיסית שתישאר איתנו ימים שלמים. חיים שלמים, כי המילים שלו מהדהדות בנשמה שלי עד היום. כל הזמן. עשרות טיפולים פסיכולוגיים לא מנקים את כל הזוהמה הזאת.
ואיך אפשר לחיות בבית עם שני הורים מורים, כמו שלי, שמלמדים כל יום עשרות תלמידים ונותנים להם כוח למצוא את החוזקות הכי כמוסים שלהם? איך אפשר לחיות ככה, בכמיהה אינסופית להיות אחת התלמידות של אמא או של אבא, בכמיהה לקבל מאבא, לפחות פעם אחת בחיים, תשומת לב, אהבה וחיזוק? להרגיש שבאמת הוא רואה אותי מבעד למעטפת הילדה התמימה והטובה הזאת שמבקשת כל יום להיות ילדה ולא שורדת מלידה?
20 שנים חיינו בתוך מעגל אלימות שלא הפסיק לשנייה. אימא שלי, אשת החינוך, זו שקיבלה פרסי חינוך והייתה אהובה על כל תלמיד ומורה בבית הספר בו לימדה, הייתה הילד הרביעי שלו. הוא השתלט לה על הנשמה, על הנשימה, על חשבון הבנק, על הזכות לדבר, על הזכות לשתוק, על הזכות לאכול, על הזכות להיות אימא, על הזכות לחיות. היא זו שחטפה הכי הרבה מכות, בעיקר כשהגנה עלינו, שלושת הילדים שלה. שלו. שני הורים מורים.
וכולם הביטו בי מהצד. קינאו בילדה המתוקה הזאת שאימא שלה הולכת איתה לבית הספר בבוקר. כן, למדתי באותו בית ספר בו אמא לימדה. רק שאף אחד לא ידע שבערב, אחרי הארוחה, אבא ישפוך לי כוס קולה על הפנים כי הייתי אמיצה מדי והגבתי למשהו שהוא אמר. אף אחד לא ידע שהוא צחק על איך שאני נראית, כל הזמן. "יש לך גוף של זקנה, מכוערת אחת". אף אחד לא ידע שכשהייתי נכנסת אל פתח הבית, הייתי הופכת משרון הילדה ל"בהמה השמנה" הזאת. אף אחד לא ידע שהוא מחטט לי ביומן האישי, או קורע לי את הציור שציירתי ושהכי אהבתי בעולם.
אף אחד לא ידע שהוא היה מאיים עליי שהוא יפוצץ אותי מכות, ככה עם הגוף הענק שלו, מתקרב אליי ומועך אותי. אף אחד לא ידע שפחדתי להיות אני. שפחדתי מהקול שלו. שרעדתי כשהוא היה נכנס הביתה. שקינאתי בילדות שהולכות ברחוב וצוחקות, או סתם מדברות עם אבא שלהן. שרציתי כל החיים שהוא יגיד לי פעם אחת שהוא אוהב אותי. שביקשתי בסתר ליבי, שמישהו בעולם הזה, שאולי הרגיש או שמע, היה פותח את הפה וזועק את מה שלא יכולנו אז להגיד.
אולי באמת, אף אחד לא ידע כלום.
אבל עכשיו? עכשיו, כולם כבר יודעים.
הכותבת היא יוזמת ומנהלת קבוצת הפייסבוק כוכבים כחולים - נגד אלימות במשפחה, חלק מתיאטרון פלטפורמא הפועל ויוצר למען קידום נשים נפגעות אלימות על כל גווניה ועורכת תוכן בחברה לייעוץ ארגוני.
בר-אל תמיר בחרה לחלוק את סיפורה האישי במסגרת האסופה "גחליליות בלילה"' סיפוריהן של 16 נשים שחוו אלימות במשפחה והצליחו לפרוץ את המסגרת, שראתה אור בהוצאת רימונים וביוזמת מו"לית ההוצאה יעל שכנאי.