קודם כל אמא

בעצם, הכל התחיל כבדיחה בין חברים. בדיחה שמהר מאוד הפכה להזדמנות חד פעמית לחוויה אחרת, להתנסות שונה שיש בה גם היבט כלכלי; מיליון שקלים היו יכולים להוביל את משפחתי ואותי למקום קצת אחר. בבית שבו השוויון אינו רק סיסמה, עם בן זוג אוהב, מפרגן ותומך - המשימה נראתה לי ברת ביצוע.
השתתפות בריאליטי נראתה לי אז כמו עוד פרויקט שאני מבצעת בין אמהות, עבודה, לימודים וכתיבה. פסיכולוגים שעמם התייעצתי הבהירו לי שילדים מסתגלים לכל מצב. באשר אליי - האמנתי שאני בלתי שבירה, חזקה יותר מקיר בטון.
אבל הקיר נשבר מהר מאוד. מנהרות של רגש וגעגוע נחפרו לגופי הדואב, שנזקק נואשות לטעמן המתוק של שפתיים קטנות, למגע המלטף של עורם הצח של ילדיי, לריח גופם ולצחוקם המתגלגל שהקפיץ כל העת את ליבי. עד כמה רציתי, עד כמה דמיינתי לשמוע קריאה אמיתית שתופנה רק אליי: "אמא".

אולי אם הייתה שם איתי אמא נוספת, התמיכה הרגשית הייתה מקילה מעט. אבל השעמום, חוסר המעש, השהייה במחיצת אנשים שהיו לי זרים והחסר הענק של ילדיי ובן זוגי, גרמו לי עד מהרה להתפכח.

הגשמה עצמית זה חשוב?

כל חיי חלפו לנגד עיניי, כשניסיתי להבין מה בעצם אני עושה שם, למה בכלל נכנסתי לבית האח הגדול, ומה אעשה כאשר בתכנית המציאות שאני משתתפת בה, המציאות מתרחקת ממני מרחק אלפי שנות אור.
הרגשתי לא שייכת. הרגשתי שאני לא רוצה להשתייך. הכנת אוכל - ולא לילדיי - גרמה לי ייסורי מצפון. בהיעדר שעון, הניסיון לנחש מה השעה ולדמיין מה עושים כעת ילדיי – גרמו לי טמטמת. לא הפסקתי לשאול את עצמי מה אני עושה כאן.

תפיסות עולמי התאדו מול עיניי. השריון האטום שהתיימרתי לעטות על גופי, נסדק. נותרתי חשופה לעיני כל. מול עצמי. שם, מול פני עולם – העזתי. שם, בתוך האינסוף הרגשי, הבטתי לפחד שלי לתוך העיניים. תחילתו של מסע קשה; המסע שלי לתוך עצמי בחסותו של האח הגדול.
דיברתי לאלוהים. "איך האמנתי שאצליח לעזוב את הילדים לזמן כה רב?"
התמונה שלי עם ילדיי, יום לפני העזיבה, ריצדה מול עיניי מדי לילה . כל היום.
העיניים התמימות חייכו אליי באורח קבע. רציתי לנעוץ ציפורניים ולחדור לתמונה, להתיישב על גרם המדרגות שבכניסה לבית. לבית הפרטי שלי. לחבק ולהתחבק, להתחכך בעור החלק והנעים של תאומיי ולהחזיר את טמפרטורת החום שאיבד גופי. היה לי קפוא.

באמת האמנתי שאני חזקה. באמת חשבתי שאני עושה את זה עבור ערכים כמו משפחה, ילדים, הגשמה עצמית. סבורה הייתי כי אני רואה את המטרה הסופית ולדאבוני סירבתי לראות את הסיכונים מול הסיכויים.
פיזית, הייתי נוכחת בתוכנית ריאליטי. מנטאלית, הייתי במקום שבו כמעט אבדה שפיותי, שהעצימה אותה למימדים של טירוף, ייסורי מצפון וטונות של רגשות אשם.

במהותי, העדפתי לעטות על עצמי בגד מודרני וליישם הלכה למעשה את המונח הגשמה עצמית. לא יכולתי לדמיין מה רב יהיה הסבל בהליכתי אל האח הגדול. ייסורים, כאב ומכאוב צורב היו מנת חלקי- בנפשי ובגופי.
לתומי חשבתי שניתן לנתק בלחיצת כפתור, באופן זמני, את האמהות שבי. חמש שנים אני אמא, ולא אמדתי נכון את מחיר הלחיצה הזו על הכפתור, שגרמה לי להרגיש חלולה מבפנים.
הבעיה היא שרציתי לנצח, ולכן לא ראיתי את כל הכתובות על הקיר. ההכנות המרובות והדגש על כל הפרטים הקטנים, השיחות עם הפסיכולוגים שחזרו והבהירו שילדים מסתגלים לכל מצב, התגייסותו של בעלי – כל אלה גרמו לי להרגיש שיהיה בסדר. לא הקשבתי למילים שהזהירו ואמרו - "נעמה, לך יהיה הרבה יותר קשה".
חזרתי ושכנעתי את עצמי שאין שום מצב בעולם שאשבר. שאני יותר חזקה מקיר של בטון, שאוכל לנצח את עצמי.

 אני שייכת לבית שלי

כל רצוני היה לקום כל לילה ולוודא שמלאכיי הקטנים ישנים וחולמים, לכסות את כפות רגליהם המבצבצות מבעד השמיכות, לנשק בעדינות את הפנים המושלמות של ילדיי. ילדיה של נעמה, שנשארו בלי אמא.
מחשבותיי איבדו כל כיוון ודרך. המוח כמעט והתפוצץ בתוך ראשי, מתוך ידיעה ברורה שהילדים שלי ממשיכים בחייהם בלעדיי. אני לא שם איתם, ביומיום, בחוויות הקטנות. הותרתי בהם חור ענק. זה שבר את רוחי, והזמן לא זז.
מתוך הברירה שבבחירה, הכרחתי את עצמי לקרוא עצמי לסדר. זה לא היה פשוט. הרהרתי כל העת בסדרי העדיפויות של חיי, ערכתי רשימות. קצרות. ארוכות. משם הכל היה הרבה יותר ברור: הערכים שהובילו אותי לתכנית, הם בדיוק אלה שגרמו לי לחזור לאחור, לחיי, לעצמי.

בתום השליש הראשון של חיי, הצליח האח הגדול להראות לי נתיב חדש. כיוון אחר שהוביל אותי חזרה לנעמה הקטנה שנמצאת תחת חסותו של מישהו, להכרה במהות הפנימית של מי אני ומה אני היום: נעמה האמא. אמא צריכה להיות שם בשביל הילדים שלה. בבית שלה. הרחק מהבית של האח הגדול.
הדרך למקום שאליו אני באמת שייכת רצופה בתחושות שונות ומבולבלות, אבל התובנות שעימן חזרתי הביתה, גרמו לי להעריך את חיי ואת הנוכחים בהם פי כמה.

שם, בביתי החם, יכולתי להעניק לעצמי את החיבוק הגדול והאמיתי: חיבוק של אשמה, חיבוק של צער, חיבוק של כאב, חיבוק של מחילה. של דמעות מהולות ברגעי אושר.
אחת ידעתי: אין קיצורי דרך. אין שום כפתור דמיוני. את הניתוק ממי שאני, מהאמהות שבתוכי, לא יכולתי לעשות. ככה זה. לפחות אצלי.