לא כל האבות מצליחים להתחבר לילדיהם מיד. מדובר בעובדה ידועה אך לא פופולרית הנוטה להיות מטואטאת תחת השטיח. פיליפ טולדנו, צלם ידוע שמוציא ספרים מצליחים ובהם פרוייקטים דוקומנטריים שהוא מייצר, מוציא כעת ספר חדש המתעד את המסע בן הארבע שנים בין לידת בתו לולו להיום, וחושף עד כמה היה קשה לו להיכנס לנעלי האב. הספר, "האב המסוייג", מורכב מתמונות אישיות וטקסטים בלתי מתפשרים, והוא חושפני, מרתק ומרגש כאחד.
"לא הרגשתי את צונאמי האהבה"
"מעולם לא הייתי מעוניין במיוחד להביא ילדים", כך פותח טולדנו את ספרו החדש. "אהבתי אותם במובן האבסטרקטי, כמו שפעילות גופנית נתפסת כדבר חיובי בעיקרון, אבל הפרקטיקה היא מתישה לחלוטין. כשחברים עם ילדים באו אליי התייחסתי אליהם כמו לחומר רדיואקטיבי: סבילים לזמן מוגבל. חשיפה ארוכה מדי יצרה תוצאות לא רצויות כמו כתמים על הספה ומריטות שיער. לא צפיתי את כח המשיכה שיביא אותי לשם". טולדנו מתאר את כוח המשיכה הזה כך: "יש לך חברה, וכולם שואלים: מתי תתחתנו? אז אתם מתחתנים, וכולם שואלים: מתי תעשו ילדים? אז אתם עושים ילד, וכולם שואלים: מתי תעשו עוד אחד?". זהו כח המשיכה שהביא את טולדנו לחדר הלידה, שם מתחיל ספרו החדש.
"כשלולו נולדה, הייתי בחדר וראיתי הכל. אני זוכר שני דברים", הוא מספר. "את השמש זורחת מעל הנהר, ממלאת את החדר באור זהוב ורך, ואת לולו יוצאת עם הרגליים ראשונות. קפצתי במקומי ואמרתי: לעזאזל, היא ענקית! יש את מה שמרגישים, ויש את מה שחושבים שאמורים להרגיש. בסרטים תינוקות נכנסים לעולם לתוך אושר ודמעות. זה אירוע גדול. אני פשוט הרגשתי מוזר. אני? אבא? זה לא משהו שקורה למבוגרים? לא ממש הרגשתי את צונאמי האהבה שוטף אותי".
עוד בערוץ בית ומשפחה:
למה האבות של היום מבולבלים יותר?
לעשות צמות ולמרוח לק: דברים שאבות לא יודעים לעשות
"להיות אבא טוב זה קל"
טולדנו גילה מהר מאוד שכשאמר לאנשים שהוא לא משתגע מכל הסיפור של האבהות, הם הגיבו באופן שלילי. "הסתכלו עליי כאילו התפשטתי בפניהם, והם לא אהבו את מה שראו. וזה לא שלא הרגשתי אחראי כלפי לולו. החלפתי חיתולים, קמתי בלילה, אבל לא הרגשתי חיבור רגשי. זה היה כמו לנסות להתחבר רגשית לספוג. היא לא עשתה שום דבר".
הופעתה של לולו בחייו של טולדנו גרמה לו לחשוב הרבה על המוות, ועל הוריו שלו, שנפטרו בשנים האחרונות. "רציתי מאוד לשאול את אמי איך הייתי אני בגיל הזה", הוא אומר. "רציתי שהיא תגיד לי שהכל יהיה בסדר, שעם הזמן אני אבין הכל. חשבתי גם על אבי. הוא אהב ילדים כל כך. לולו היתה עושה אותו מאושר. כשמביאים ילד הוא הופך לעבר, ההווה והעתיד שלך. אני לא רואה רק אותי ואת קרלה בלולו, אלא גם את הוריי, וזה ממלא אותי באושר, לראות אותם חיים בתוכה".
הדבר שלבסוף חיבר בין האב לבתו, היתה המצלמה. "עם הזמן התחלתי לצלם אותה יותר ויותר, וגיליתי שכל הקלישאות נכונות. אני מביט היום בתמונות ההן ורואה את המטמורפוזה שעברתי, איך הפכתי מצופה מרוחק למשתתף פעיל. מצלם, לאבא".