אם הייתם יכולים לבחור רק דבר אחד עבור עתידו של ילדכם, איך הייתם רוצים לראות אותו בגיל 30
רוב הסיכויים שרובכם תענו: ״שיהיה מאושר״... כן, ברור. אבל איך תדעו שהמטרה הושגה והילד מאושר? איך בכלל נראה אדם מאושר? זה הרגע שבו כולנו חושבים על ילד מחוייך, קופץ וצוחק, שאומר בקול רם: ״כייף לי״, ״היה לי נעים/ טעים/ שמח/ כיף״, בדרך כלל מתלווים לדימוי הזה גם חיבוק, נשיקה ושמחה גדולה. אם יסתובב אדם כזה ברחוב, עם חיוך תמידי על הפנים, ואווירת שמחה סובבת אותו, אף אחד לא יצביע עליו ויגיד: ״הנה מישהו מאושר. ככה נראה אדם מאושר״, להפך, רוב הסיכויים שתסתכלו עליו במידה מסויימת של רחמים, ותחשבו לעצמכם שמשהו לא בסדר איתו... כי ככה נראה אדם שמח. לאו דווקא מאושר. שמחה היא רגעית. היא תלויית מציאות ואירועים. יש לה התחלה, אמצע וסוף. ומעצם היותה כזו, כולנו רואים אותה משודרת כלפי חוץ.
אושר, לעומת זאת, הוא הלך רוח. זהו מצב תודעתי קבוע, בכל אירוע או מציאות שמתרחשים עלינו. אושר הוא הפירוש שלנו למציאות. אדם מאושר, לא חייב לחייך כל הזמן, גם לא לרקוד ולשיר. אדם מאושר יכול לכאוב, ולבכות, ולא להצליח, ואפילו לכעוס ולהתרגז. הוא מתמודד עם הקושי, חש את הצריבה של הכישלון ומכיר את כאב הנפילה. ההבדל היחיד הוא, שאדם מאושר למד לעודד את עצמו, הוא יודע איך להפיח בלבו תקווה, תקווה שגורמת לו להתרומם. שוב, ושוב, ושוב...
מה שמאפיין אנשים מאושרים, זו ההבנה שגם הכאב, הבאסה והקושי, הם רגעיים וזמניים. ברגעים כאלה, הם אומרים לעצמם: ״זו תקופה והיא תעבור״. הנה לכם כמה שבילים להוליך בהם את ילדנו בדרך אל האושר הנכסף:
אימון לקושי = אושר
"אני לא יכולה" - התנשפתי והזעתי במהלך אימון הרצועות - "אין מצב שאני מצליחה לעשות את התרגיל הזה."
"למה את מקשה על עצמך? למה את עושה לך חיים קשים?" נהם המאמן
הסתכלתי עליו בהודייה ועניתי: "אוי, איזה כייף שאתה מבין אותי. בוא תן לי תרגיל קל, כי אתה צודק, התרגיל הזה עושה לי באמת חיים קשים" "לא!" כעס. "במילים האלה את מקשה על עצמך. רק את עושה לעצמך חיים קשים. רק את אומרת לעצמך שאת לא יכולה. שאת לא מסוגלת. שלא תצליחי. רק את מקשה על עצמך"
כמה פעמים אנחנו אומרים, בגלוי או בסמוי, לילדים שלנו שהם לא מסוגלים, לא יכולים, שיהיה להם קשה? כמה פעמים אנחנו שומעים: "קשה לי...", "אני לא יכול, ,אין לי כוח", "תעזרו לי אתם"? כמה פעמים אנחנו נחלצים לעזרת ילדינו, ובכך בעצם משדרים להם שהם צודקים. שזה באמת נורא קשה, וללא עזרתנו, הם לא היו מצליחים?אנחנו, במו ידינו ופינו, עושים להם חיים קשים. אנחנו מחדירים להם לראש כמה זה קשה, כמה הם לא יצליחו, כמה זה מורכב ומעל לגילם. אדם מאושר יודע ומסוגל להתמודד עם קשיים ואתגרים ויודע לנהל ולשלוט בכעסיו. כשלילדים קשה, כשלא מצליח להם, כשהם כועסים, בוכים, עצובים, זה רגעי. קשה להם כאן ועכשיו. כשאנחנו מנסים לתקן להם את העולם, לסדר להם את החיים, שלא יכאבו, שלא יבכו, שלא יתעצבו, אנחנו משדרים להם רק דבר אחד: ״זה לא טוב להרגיש ככה. אתה צריך להיות תמיד שמח. ואם לא ילך, אז הנה, אני פה לדאוג שזה יקרה״
אם נצליח להיות במקום האמפתי ולהגיד: ״אני יודע שנעלבת. שאתה כועס. שאתה עצוב. לפעמים דברים לא ממש מסתדרים, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים... מחר נוכל לנסות שוב״, הרי שאז נעביר להם מסר מעודד, מסר של תקווה ומסוגלות: ״זה בסדר להרגיש עצוב/כועס/עצבני/פגוע. אבל מחר הוא יום חדש ואפשר לנסות שוב.....״
עצמאות = אושר
אדם מאושר הוא אדם שלא תלוי באחרים. זהו אדם עצמאי, שיכול ומסוגל לפתור את בעיותיו בכוחות עצמו, או לפחות לחפש פתרונות יצירתיים. עצמאות היא לא רק פיזית: לאכול לבד, להתלבש לבד, להתפשט וכד'. עצמאות היא גם לחשוב בכוחות עצמך, לתהות, לטעות, לנסות ולהצליח. כשהחיים זורמים על מי מנוחות, כשאין קשיים ובעיות, אנחנו לא בדיוק חושבים. שגרה. וככשצצה בעיה - אנחנו עוצרים. וחושבים. מנסים לגייס פיתרון, לחשוב יצירתי ומחוץ לקופסא.
קחו לדוגמא שני ילדים/אחים שרבים על מכונית אחת. ברוב המקרים, אנחנו נגיע למקום וננסה לתת פתרונות ולפשר: "יש לי רעיון, אולי תעשו תורות?" או: "אצל מי המכונית היתה קודם?", או: "הנה, יש לי עוד מכונית".
ילדים נתקלים בבעיות כל יום, כל היום. למעשה, מדובר בהזדמנויות פז שניתן להפוך לזהב ויהלומים בפיתוח הביטחון והדימוי העצמי שלהם. אם נשכיל לעצור לרגע ולהחזיר אליהם את הבעיה: "אתם צודקים. יש לנו מכונית כחולה אחת, ואתם שניים. בעיה. בואו נראה, מה אתם מציעים לעשות?" או אז נעביר מסר חזק שהם, ביחד, יכולים לפתור את המצב שנוצר. שהפתרונות נמצאים אצלם, שהם יכולים ומסוגלים, שהם עצמאים. יש פתרונות שהם לא מקובלים כמו: להרביץ, למשוך, לנשוך, לקלל, להשפיל. אבל יש פתרונות שבהחלט אפשר לנסות ליישם.
תנו להם לחשוב. תנו להם להגיע לפתרון לבד. תהיו שם כדי להראות להם שלבעיה אחת יש מבחר פתרונות.
רגשות = אושר
ישבתי עם חברה קרובה לקפה. היא היתה נסערת למדי בשל אירוע שקרה בעבודה. ישבה מולי ודיברה. תוך כדי השיחה, החלה לבכות. ואני התחלתי להתרגז ואמרתי בתקיפות: ״די, די, די לבכות... אבל למה את בוכה? אין סיבה לבכי... תעצרי את הבכי. תעצרי, אני לא מצליחה להבין אותך...״ עד כמה הזויה נשמעת לכם הסיטואציה הזו? אז נכון שלחברה טובה/ בן זוג/ קולגה אני לא אגיב כך... אבל לילד שלי? יש מצב שכן. למה בעצם? למה הקושי שלו נתפס אצלי כפחות משמעותי ופחות כואב מאותה חברה? כי הוא קטן? כי ״איזה צרות כבר יש לו״? כי ״זה שלקחו לך לא מצדיק כזה בכי״? ״כי אני יכולה לפתור לו את זה ברגע״?
כאב הוא כאב. ולא משנה בני כמה אנחנו, או עד כמה אנחנו בוגרים/מקצועיים/תותחים .כאב הוא כאב ופחד הוא פחד. בכל גיל, בכל מצב. בכי הוא פורקן. דרך טבעית, נגישה וזמינה להתמודד עם כאב ופחד ולהגיע לשלווה, לשחרר קיטור, לנשום. אנחנו האנשים הכי קרובים לילדינו. וכשהם בוכים ורצים אלינו, הם רוצים לשתף אותנו.
לא מעניין אותם אם יש הצדקה או לא, הם לא רוצים מאיתנו אישורים והסכמות, הם לא צריכים שנסדר להם את הבעיות. הם רק רוצים להכניס אותנו לחייהם.
תנו להם להכיר את עצמם כשקשה, כשכואב, כשמפחיד. תנו להם לשתף איך שבא להם. איך שיעשה להם טוב. זה לא העניין עכשיו לשפוט, לבדוק אם הבכי במקום, לבקש פירוט והסבר, וזה גם לא המקום לתת עצות.
תהיו שם בשבילם. כמו שאתם עם חבר טוב. תנו להם כתף, אל תפחדו לאפשר להם לכאוב,לפחד. תכילו את הקושי ואת התסכול. תלמדו אותם לקבל את הרגשות האלה, תלמדו אותם לחקור ולהרגיש אותם עד הסוף.
תגידו להם: ״זה באמת מעליב כשחבר מתנהג ככה. אני מבינה אותך״
תגידו להם: ״יואו איזה באסה. לפעמים דברים לא מצליחים. גם לי קשה כשלא מצליח לי..״
תגידו להם: ״בוא אליי. אני רוצה לחבק אותך...״
כי בסופו של יום, אנחנו לא מגדלים ילדים, אנחנו מגדלים אנשים. אנשים שיום אחד יתנסו באהבה, בשברון לב, בלקיחת אחריות, בכישלון, במפלה ובהצלחה. החיים הינם אוסף של שבילים כאלה ועלינו מוטלת האחריות ללמד אותם לנסוע בהם בשמחה ובאושר.
הכותבת היא רווית רביב, מומחית לגני ילדים ומשפחה במכון אדלר
