הילדים שלי יודעים היטב. כל הבקשות-טענות-מענות של הבוקר, יתקבלו בברכה רק לאחר הקפה הראשון. גם האיש שלי יודע עוד מהימים שרק התחלנו לצאת, שאי אפשר לדבר איתי לפני, שלהכין לי קפה זו הדרך היחידה להוציא אותי מהמיטה, ושלא כדאי לקחת אותי לסופש מפנק שאין לו בחדר קומקום חשמלי. תחביב? כנראה שלא. הילדה שהיתה 'טועמת' את הסוף של הנס של אמא שלה, היום צריכה נס כדי להפסיק לשתות 3 כוסות קפה רק בבוקר.
נכון, רוב האנשים שאני מכירה נוהגים לשתות קפה בבוקר. אבל בינינו, כמה אנשים אתם מכירים שלא נחו עד שלא הגיעו למסך 500 בקנדי קראש? ובכן, איך לומר, הייתי רוצה להאמין שאני חובבת הרגלים או מתרגלת שגרה, בחורה מתמסרת, סנטימנטלית, טוטאלית, פרפקציוניסטית עם נטייה להיכנס לעובי הקורה, אך האמת הפשוטה היא שאני טיפוס מתמכר, נכנסת בקורה, ומתמידה בכך.
היפים והאמיצים, למשל. זה התחיל מהתקופה שהייתי נערה מתבגרת ובדיוק הגיעו לעירי ערוצי הכבלים. פעם פעמיים צפיתי, והנה גדלנו ביחד. היום, בגילי המופלג, אני מרגישה שאני ממש מכירה אותם, שעברנו דבר או שניים במשך השנים, ובכל פעם שאני ואישי מאיימים ביננו לבין עצמינו שנתנתק מ'יס', אני לא יכולה לשאת את המחשבה שלא אציץ מדי פעם לחייהם, שלא אקפוץ פעם ביום למשך 20 דקות מלאות של יפים, אמיצים ומטופשים, שלעומת הצרות הצרורות שלהם, שלי כמעט נסבלות. אני צופה בהם מהצד ונהנית מכל רגע, נפעמת ומלאת השראה מאיך שהם עומדים בכל מה שנוחת עליהם, כמו שיירה של נמלים עמידות במיוחד, וכל זה ללא קמטים או שערות לבנות שמצטברות מפרק לפרק. כמה נפלא.
למה לא התמכרתי לספורט?
לפעמים נדמה לי שמספיק שאעשה פעולה אחת יותר מפעמיים – והתמכרתי. אפילו הצלחתי להתמכר לניסיונות הגמילה שלי מסיגריות כשקראתי את הספר להפסקת עישון 3 פעמים, עד שלבסוף ובכך אני מאוד גאה, אכן הצלחתי. הדבר שהכי קל להתמכר אליו הוא הדבר ממנו הכי קשה להיגמל, זו אולי הסיבה שלא הצלחתי להתמכר לספורט למשל, טוב אולי רק לתירוצים היצירתיים שמשאירים אותי בסופו של דבר בבית, על הספה, סורגת - זוהי התמכרותי האחרונה.
הכל התחיל בריקנות התהומית שלאחר פיצוח המסך האחרון בקנדי קראש. כל השעות הגנובות, אלו בחשאי ואלו שבציבור, אלו בתורים, בנסיעה, לפני השינה באמצע הלילה ותוך כדי הקפה הראשון, כל הבקשות, או בואו נאמר את האמת, התחנונים ל'חיים' מחברים בפייסבוק, הכל נגמר בבת אחת בthe end?
בהבטחה ל'המשך עדכון בקרוב' של ההתמכרות שהשתלטה לי על הנשמה ובגינה לא ראיתי את המשפחה שלי חודשים? בלי זיקוקים, בלי תודה, משהו? זה היה היום בו ניכנסתי ליוטיוב ולמדתי לסרוג.
נראה שמצאתי את ההתמכרות בה אני מוכנה להתמיד וכרגע ללא כוונות רציניות לגמילה. אני אפילו בפורום סגור שנקרא 'סורגות בקצב בחוטי טריקו' בפיייסבוק. יהל אוהב לגלגל למעני את כדורי חוטי הטריקו, נטע ותמרה מתווכחים ומתחרים ביניהם למי אמא סורגת עכשיו, וגם האיש שלי נראה די מרוצה מההתמכרות האחרונה והפרודוקטיבית יחסית שנחה עליי סוף סוף לטובה. אחרי שהלבשתי את כל החדרים בבית בשטיחים, פופים, כריות וסלסלאות, עברתי לסריגה בצמר. החורף רשמית אמנם עדיין לא הגיע, אך אצלנו בבית די מוכנים לבואו וכל אחד מאיתנו כבר מצוייד בשלל כובעי צמר, צעיפים ואפודות. אפילו את הטוסטוס שלי הלבשתי. פרודוקטיבית, מה יש.
ולילדים שלי (אני הכי מכורה לילדים שלי), כמה שלא הזהירו אותי לא לישון עם תינוק בן יומו (סכנת מעיכה) או להרגיל את הילד למיטה של אבא ואמא (שחלילה לא יתמכר?) אני לא עומדת בזה. בכל פעם, כשאני שומעת את הטפיפות שלהם באמצע הלילה מתקרבות לכיווני, אני מושיטה את שתי ידיי ואוספת את היצור התועה, פרי חלצי, עם הריח המתוק מתוק הזה, להתכרבל במיטתי. היש עונג גדול מזה? אז לא רק שכל הסופר נניס לא הצליחו להפחיד אותי עם מה שעוד עלול לקרות מהרגל מגונה שכזה, גם הוספתי מזרן לצד המיטה שלנו, וכך יש לנו די מקום לקבל אלינו בברכה את כל צבי הים הנוהרים למיטתנו מכל קצות הבית לתת ולקבל חיבוק. עבורם זה בכלל אקט הישרדותי, להימצא לצד הוריהם בשעת לילה מאוחרת (עיקרון הרצף, קראתם?), ועבורינו, ובכן, עכשיו כשיש מזרון נוסף, השינה שלנו וגם היקיצה, טובים אפילו יותר. מההתמכרות הזאת, לפחות עד בוא הנכדים, אני בהחלט לא רוצה להיגמל.
קרן שטטר היא אדריכלית ומחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו היא תורמת לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר אפשר למצוא מאמרים נוספים, רשימות וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.