"צעדתי על אדמת פולין לראשונה בגיל 17. עדיין מהורהרת, לא באמת מספיק מבינה את עומק הדברים. היום, שלוש שנים אחרי, אני צועדת כאן שוב, כמתנדבת בשירות לאומי", אומרת אלי בלייוייס, בת 20 מהוד השרון, מתנדבת בשירות הלאומי-אזרחי ב"כפר נוער הדסים" באבן יהודה. בלייוייס תהיה חלק מהמשלחת הראשונה של השירות הלאומי האזרחי למצעד החיים ה-31.
עבור בלייוייס, נכדתו של משה בלייוייס, בן 95, יליד פולין וניצול גטו לודז' וצעדות המוות, מדובר היה בחיבור אישי במיוחד. "שמעתי את סיפוריהם הלא פשוטים של סבא וסבתא, שאיבדו את כל המשפחה ונפרדו במהלך המלחמה".
גם בני הדור השלישי עדיין מרגישים את האירוע ההיסטורי מכביד עליהם. "אני הילדה הקטנה תמיד שמרו עלי. בעבודת שורשים סבא לא רצה לספר לי את הסיפור שלי, אז נתנו לי לקרוא מעבודות של אחרים. ההורים שלי חשבו שלא הכי טוב לשמוע על זה. היום אני אדם מבוגר. ביקרנו בפולין כבר כל המשפחה בעקבות הסיפור של סבא משה. באושוויץ הוא סיפר לנו את כל הזיכרונות במחנה, כאילו זה היה אתמול".
באמצע השבוע נחתה בלייוייס עם המשלחת בפולין. "אני נזכרת בקטעים מספרו של סבא, על הקושי שספגו חבריו וכיצד ניסה להרים אותם לאורך הדרך. אני נזכרת וזוכרת, עומדת כאן, יודעת ומבינה שתפקידי להנציח את סיפוריהם של סבי וסבתי, להעביר אותם הלאה לילדיי. שזיכרון השואה ייחרט בזיכרון. שסיפרו של סבי לא יהפוך לעוד ספר בספרי ההיסטוריה. עליי להחיות את הזיכרון כל הזמן, שלא ייכבה. סבי צעד מהמוות אל החיים. מגטו לודז' ועד לאושוויץ, מפולין ועד לארץ ישראל".
משה בלייוייס נולד וגדל בעיר לודז' ומשם נשלח לאושוויץ. ביחד עם אחיו ואחיינו הוא נשלח למחנה עבודה, בעוד ששאר משפחתם נשלחה אל תאי הגזים. אך השלושה לא עברו את המבחן המקצועי במחנה העבודה, ונשלחו אל מחנה הריכוז, שם שובץ משה לעבודה במוסך ובנפחייה.
בשנת 1948 עלה עם אשתו לישראל, התיישב בצפת והפל למלטש יהלומים.
מה סבא שלך חושב על הנסיעה שלך?
"הוא מאוד מתרגש מהעבודה שאני זוכה לצעוד במצעד. הוא מאוד אוהב לחזור אל תחושת הניצחון, הוא בעד להנציח אותו. לאחר המלחמה הוא ביקר שוב בפולין פעמים רבות, ועדיין טס על אף גילו. הוא נסע לבקר שוב בגטו לודז' ממנו ניצל, הצטרף לאירועי 75 השנים לזכר הגטו. סבא שלי מאוד גאה שיש לו משפחה, זה בעצם הניצחון שלנו, הוא מאוד שומר עלינו, מבחינתו השואה גרמה והובילה אותו למה שאנחנו, כמו יהלומים".