בחודש האחרון כל הרשת געשה ורעשה בעקבות הריאיון של אביבית בר זוהר בתוכנית "אנשים". אני פספסתי אותו, אבל לא יכולתי להימלט מכל מה שקרה אחר כך ברשתות החברתיות: תגובות על תגובות, חיקויים לריאיון (כולל זה של "ארץ נהדרת") וביקורות בלתי פוסקות.
תן לי פיג'מה של ניקי ועזוב אותי
כשהפכתי לאימא בפעם השנייה גיליתי שרגעי הפלירטוט האלו הם כבר בגדר בלתי אפשריים. אני מתרוצצת מהבוקר עד הלילה מהעבודה לבית, לילדים, לניקיונות, לבישולים, לוועדים ולמטלות השונות ובשעת לילה מאוחרת אני רק רוצה לשים ראש בלי לקפל כביסה מול הטלוויזיה. זה הכה בי במיוחד בחופשת הלידה של בתי השנייה אביב , כשראיתי שמרגש אותי ללבוש פיג'מה של ניקי מדלתא יותר מחליפת בית או לנז'רי, הגופייה הלבנה של בעלי קרצה לי יותר מחצאית מיני, ועקבים גרמו לי כאבי גב רק מלהסתכל עליהם.
אבל כשאני עמוק בתוך הפיג'מה עם אבועגילה על ראשי, התעוררתי והחלטתי: אני אוהבת אותי, עבדתי כל כך קשה כל חיי להגשים את עצמי בכל המובנים – מבחינת קריירה, וזוגיות. ועכשיו אני נלחמת להגשים את עצמי במובן האימהי – אני רוצה לישון בהרגשה שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי להיות האימא הכי טובה שאני יודעת.
אז מה היה שם בראיון שהיה מסעיר כל כך ואולי גם עם הרבה חומר למחשבה? אביבית בר זוהר דיברה והדגישה את העובדה שאישה צריכה להיות כל הזמן סביב הגבר ולרצות אותו (כאשר רוב הסיפוק לטענתה מגיע באמצעות יחסי מין) , עוד הוסיפה כי על האישה להיות תמיד מתוקתקת ברמת ההאאוטפיט, השיער והאיפור וזו ה"תורה" שמטרתה להשיג את מבוקשך ולשמור על זוגיות "בריאה". היא חיזקה את העובדה שבאמצעות "התורה" שהיא מעבירה הנישואים יעברו בלי בגידות מצדו. מילים שלה.
למה לשלמה ארצי מותר ולאביבית בר זוהר אסור?
חלק מהדברים שהיא אמרה כן עוררו בי בחילה והרגשתי שהיא מביישת את המין הנשי. אבל בסופו מצאתי את עצמי מתחבטת עד כמה היא טועה (או אולי צודקת?). אנחנו חיות בעולם שהפמיניזם צועק שאישה צריכה לעשות מה שעושה לה טוב ומרגיש לה נכון, אבל כאשר פוגשים אישה כמו אביבית שצועקת את האמת שלה, אנחנו מתביישות.
הרי ששלמה ארצי שר: "תגידי, את לא שמה אודם לכבודי כמו מקודם" - זה לא נגע בנו ככה. למה בעצם? אין ספק שלטון ולאופן בן הדברים נאמרים יש משקל ולעומק יש משמעות אבל עדיין מצאתי את עצמי מזדהה ומסכימה עם לא מעט מהדברים שאביבית אמרה ודווקא השכלתי לראות דווקא את נקודות האור.
גם אני כמוה חושבת שהאישה היא המלכה של הבית ושימור הזוגיות תלוי בשני הצדדים, הבעל צריך לפנק, לפרגן ולהעצים אותה והאישה צריכה לעשות אותו דבר. במרוץ האינטנסיבי של החיים יותר "קל" לוותר על החלק הזה בחיינו, אני יודעת, זה הדבר הראשון שהחלטתי שיכול לחכות. גדלתי לגלות שהמרוץ הזה לא נרגע אלא רק מתגבר ומתעצם ולכן אני מאמינה שזה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני.
סדרי עדיפויות זה שם המשחק וצריך לדעת מה הדבר הנכון לוותר לטווח הארוך. בסופו של יום אנחנו נשארות עם אותו גבר כשהגוזלים המדהימים עוזבים את הקן, ונרצה שאותו בחור שהתחתנו איתו הפך לגבר שרצינו שיהיה.
אני אוהבת להרגיש אישה. תמיד מתוקתקת, מטופחת ומשקיעה בעצמי. בראש ובראשונה אני עושה את זה בשבילי, וזה ממלא אותי. בדיוק באותו אופן שאני יוצאת לריצה כי זה ממלא אותי פנימית באנרגיה אחרת. או כשאני מחליטה לנסוע לנופש בנות בלבד כדי להתנתק לרגע ממקלחות, שוקו, ניקיונות והמילה "אמוש". יותר מהכול כיף לי להרגיש מחוזרת ולשמוע את בעלי אומר לי שאני כמו יין: רק משתבחת עם השנים.
אתן מוזמנות לעקוב אחרי הדף שלי באינסטגרם ובפייסבוק "סופר אמא על עקבים"