רוב ההורים, לא משנה מה העיסוק שלהם, סובלים מרגשות אשם על חוסר השקעה במשפחה ובילדים. אולי זו הסיבה שמחקר שנערך באוניברסיטת אוקספורד הבריטית מצא שהורים מבלים בימינו פי שלושה יותר זמן מאשר הורים לפני 25 שנה. הגברים במיוחד מבלים עם ילדיהם יותר. למעשה, פי עשרה יותר. אלא שלא כל ההורים שותפים לתשוקה הזאת. חלקם קיבלו החלטה מודעת להקדיש את הזמן לקריירה. הזנחה של הילדים? הם מרגישים אחרת.
"רציתי להיות אישה פורצת דרך. התראיינתי גם לקורס טיס ואף פעם לא חשבתי שאהיה אמא בבית", מספרת אנה צוויבאן בת ה-33 מרחובות, אמא לשתיים ורופאה מתמחה בבית חולים אסף הרופא. אנה נשואה לליאור, בן 37, שנמצא בשלבי סיום התמחות ברפואת ילדים.
"אני לא יכולה לקחת את הבנות לגן אם אני צריכה להיות במרפאה ב 7:30. לא כל יום בכלל אני ישנה בבית, לפעמים יש לי גם תורנויות בבית חולים וכשאני חוזרת אני רוצה לישון".
התשוקה לרפואה התחילה אצל צוויבאן מגיל צעיר. "רציתי להיות רופאה בערך מגיל 16. כשהתחלתי להתנדב במדא בכיתה י' ידעתי שזה מה שארצה לעשות. שם גם סיפרו לי על מסלול העתודה לרפואה וככה בעצם התגלגלתי ללימודים".
המשפחה לא משלמת את המחיר?
"אני חושבת שההתמחות גובה ממני זמן יקר של להיות עם הילדים, להשקיע בבעלי ובעצמי ובבית. אני רוצה שכל סופשבוע נוכל ללכת לבריכה כולנו ביחד אבל בפועל אנחנו עובדים גם בסופי שבוע וביום שאני אחרי תורנות ועייפה, גם אם ישנתי בבוקר, את מרגישה כאילו את בהנגאובר כל היום מה שקשה על התפקוד. אני חושבת שלא הייתי יכולה למצות את עצמי כעקרת בית, הייתי משתגעת. זה לא תפקיד חיי להיות רק אמא. אבל לצערי אנחנו צריכים להתפשר ואי אפשר להיות 100 אחוז גם בבית וגם בקריירה. צריך להתפשר איפשהו".
"לא ידעתי שהמקצוע תובעני כל כך"
אריאל פטל בן 45 מראשון לציון, נשוי בשנית אחרי שאיבד מערכת יחסים אחת לטובת העבודה. "אני יודע לומר שבתקופת נישואיי הראשונים עבדתי כל כך הרבה שעות שלא ראיתי מה קורה בבית. הרגשתי במלכוד. לקחתי עבודות נוספות, לימדתי בלי הפסקה, הסטודנטים והלקוחות אהבו את מה שיכולתי להציע להם והתקדמתי. בשלב מסוים ראיתי רק את הלקוחות מול העיניים, המשפחה נשארה מאחור ובסוף נשארתי לבד".
פטל ממלא את זמנו בשלל עיסוקים, כל אחד תובעני יותר מהשני - הוא עובד כרואה חשבון בחברה גדולה, מרצה לביקורת במסלול האקדמי המכללה למינהל, באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן, מנהל כספים בחברה ישראלית-אמריקאית, דירקטור בבית השקעות ופעיל בחמש ועדות בלשכה.
את הימים שלו הוא מעביר בין רעננה, תל אביב וראשון לציון. מספר שעות עבודה ביום: 16.
"רוב בני משפחתי עוסקים בתחום החשבונאות וההוראה ולכן לא חשבתי על חלופה אחרת. היה לי חשוב להגשים את כל החלומות. לא ידעתי שמקצוע ראיית החשבון הוא מקצוע תובעני כל כך", הוא אומר.
ובכל זאת, פטל טוען שהוא מצליח לשלב בין המשפחה לבין העבודה. "את בתי יעל בת השנתיים אני לוקח כל בוקר לגן ופעמיים בשבוע דואג לסיים עמה את יומה. הדבר כרוך במקלחת והקראת ספרים. במהלך היום היא שואלת בגן ואחר הצהריים בבית 'איפה אבא? איפה אבא?' והיא בדרך כלל עונה לבד 'בעבודה'. אני לא מוותר על פעילות חווייתית איתה ולימוד חשבון וקריאה בסופי שבוע, מערב שבת ועד מוצאי שבת".
עם בנותיו הגדולות עדן (17) ומור (16) פטל מקפיד לנהל שיחה קבועה בבוקר, ולאכול ארוחת צהריים אחת בכל שבוע. "הטלפונים נשארים במשרד וכך 45 דקות הופכות לזמן איכות אמיתי", הוא אומר.
"בנותי הגדולות מכירות את הלקוחות, מגיעות איתי בחופשים לעבודה. נדמה לי שהיום יותר מתמיד הן מבינות מה זה להיות בעל עסק עצמאי שעובד כל כך הרבה שעות. אני לא חושב שהן רואות בי מכור לעבודה. יתכן מאוד שהן תעסוקנה בראיית חשבון או ברפואה והן כבר מדברות איתי על שאלת הקצאת זמן משפחה בתובענות המקצועית הקיימת בתחומים המועדפים עליהן. אני חושב שככל שהן גדלות הן מעריכות את ההתמדה וההתמסרות שלי ורואות בי כדוגמה אישית. בשיחות 'אחד על אחד' הן כבר מעידות על עצמן שינסו להיות הורה במבנה 'עסוק אך מעורב'".
אתם נעזרים במישהו?
"כיום אנחנו מסתייעים מעט מאוד במשפחה בשל מגבלות גיל של ההורים. בעבר, בשנות הגירושים הראשונות, אמא שלי טיפלה בבנות באופן קבוע ובאצילות, הגיעה פעמיים בשבוע בצהריים ישירות לבית הספר עם ארוחה, ומשם במהירות לחוגי שחייה ותחרויות. אני הייתי מגיע באמצע התחרויות. אפשר לומר שהבנות קיבלו ממני השראה ושיחות נפש, פחות חוו אותי ברמה היומיומית. כן התעדכנתי באשר להישגים הלימודיים וחיי החברה".
"אי אפשר לחנך בשלט רחוק"
מי שלא לגמרי מקבל את הגישה של פטל הוא פרופ' עמוס רולידר. "היכולת להשפיע, לחנך משמעה להיות נוכח", הוא אומר. "אם מישהו חשב שאפשר לחנך בשלט רחוק או בנגיעות פה ושם. זה לא עובד. זה לא קיים. כשהנוכחות של ההורה הישראלי היום היא נמוכה ובמיוחד של האבות נמוכה עד למאוד היא מטרידה".
פרופ' רולידר טוען שבמשפחות רבות החינוך נמצא הלכה למעשה בידי האם, שגם היא נדרשת לתאם בין דרישות של מקום העבודה שלה לדרישות של הבית. "בגיל הצעיר זורעים את התשתית לחינוך. חינוך מתבסס כשצריך ללמוד לצחצח שיניים, להתלבש. כשהילד הולך לישון וכשאתה לא שם אתה לא שותף הלכה למעשה לתהליך החינוכי".
מי שנשאר עם הילדים עם כל מי שההורים כלל לא מצפים שיחנך אותם – בייביסיטר, צהרונים שונים וסבא וסבתא. "כשההורה חוזר מאוחר הוא לא נמצא במצב רוח לחנך, הוא רוצה ליהנות, הוא רוצה זמן איכות, אז הוא לא יכנס לתהליכים חינוכיים. כוח העמידות של הורה בתהליכים החינוכיים להבין גם שהילד בוכה וצריך לפעמים לדעת שזה בסדר, כוח העמידה שהוא גם ככה לא פשוט, שואף לאפס להורה שלא נמצא, הוא לא נמצא בתהליך החינוכי גם כשהוא בבית כי הוא כבר עייף".