לפני שהילד הראשון נולד, לכל אם פוטנציאלית ישנה רשימת עקרונות ברזל לגבי גידול ילדים, אותם היא מוכנה לקעקע על המצח ולהילחם עליהם עד זוב דם. אבל מה לעשות שכשהעקרונות הללו פוגשים את התינוק, בדיוק כמונו, הם נמסים אל מול קסמיו אחת ושתיים? בנות פורום הורים לתינוקות של תפוז חילצו מספר עקרונות כאלה מתהום הנשייה, ועימתו אותם עם המציאות.
1. "אני לא אעשה עניין מאוכל!"
כל מי שאי פעם איימו עליו לגמור הכל מהצלחת "כי אם לא אני אספר לאבא", ודאי נשבע לעצמו לא לשחזר את הניג'וס הפולני העתיק. אלא שאז הקטנטן יושב בשפתיים חתומות אל מול רסק בשר ההודו והטחינה האורגנית שטחנו עבורו בשארית הכוחות, והחוקים הולכים לפח.
"פתאום אני מוצאת את עצמי עם ילד שלא ממש רוצה לאכול, וכמעט נאבקת איתו שיאכל, ומוצאת כל מיני טריקים לדחוף לו עוד כפית לפה. ממש עלוב". (אנונימית)
"אבל עד שריסקתי בפומפיה… לא חבל? זה משחיר. אי אפשר יהיה לאכול את זה אחר כך. רק עוד ביס אחד תוך כדי משחק, הוא לא ישים לב. והנה נשאר רק עוד קצת, אנחנו ממש בדרך הנכונה. והנה ביס אחרון וסיימנו!! יש!". (שלומית ויידה)
2. "אני אניק עד גיל שנה, ואתן לילד רק אוכל בריא!"
בחלב אם יש את כל הטוב שבעולם, להניק זה מרזה, זה טוב לחיבור בין האם לתינוק, ותכלס, מי שלא מניקה, סביר שתקבל מבטים נבזיים בכל גינה ציבורית. למי עוד כדאי להן להתחבא? לכל אלה שנותנות לילד במבה, ביסקוויטים, ושאר מאכלים סוכריים, שומניים, מתועשים או טעימים.
"הבטחתי לעצמי שאני לא אפסיק להניק עד גיל שנה. כן, כן... והנה עברה חצי שנה וכבר נראה בשאיבות האחרונות כי החלב בקושי יוצא". (אנונימית)
"עוד לא עברה שנה וכבר הגוזל טעם עוגה וקרואסון. אמנם שניים שלושה ביסים קטנים, ובכל זאת. ואני לתומי חשבתי שנצליח להמנע מסוכרים לפחות שנה וחצי- שנתיים". (רוקצנית)
"הבטחתי לעצמי לא לתת לילד ביסקוויטים עם חומרים מלאכותיים – זה לא בריא. וחוץ מזה, הרגלי תזונה זה מגיל אפס. אולי רק פתי בר קטן. רק ננסה. וואוו איזה שקט. זה אשכרה מעסיק אותו ליותר מארבעים ושתיים שניות רצוף. אני נפעמת ורצה מיד לסופר לקנות עוד חבילה". (שלומית ויידה)
3. "אני אשאר עם הילד בבית לפחות עד גיל שנה!"
כל תקופת ההריון אנחנו מפנטזות על חופשת הלידה כאילו היה מדובר בשייט תענוגות לקריביים. במציאות, מדובר בעבודת פרך מסביב לשעון בתנאי ניצול מחפירים, תחת משטר של דיקטטור צווחן שכמעט אף פעם לא מרוצה. מה שהופך את כל העסק, איך לומר, ללא מאוד אטרקטיבי.
"הייתי בטוחה שאני אשאר עם הילד בבית עד גיל 6-7 חודשים לפחות. אבל אחרי חודשיים של חופשת לידה התחננתי לשמיים שיצילו אותי מהבית ומהקירות ומהטיטולים וחיכתי כבר לחזור לבגדים ולצאת מהטרנינג. אחרי 4 חודשים אכן שבתי לעבודה". (אנונימית)
4. "אני לא אהיה אמא היסטרית!"
לפני שהתינוק מגיע אנחנו מדמיינות שנהיה היונית לוי של האמהות. קוליות ובשליטה, מסודרות, מאורגנות וללא קצוות פרומים. גם פה, הילד מזמן לנו מפגש עם המציאות - החוקים הולכים לפח יד ביחד עם קור הרוח, ואנחנו נותרות פגיעות, חשופות ומלאות פחדים. ממש כר מרעה לכל חרדה שעוברת בסביבה.
"הבטחתי לעצמי תמיד שאני לא אהיה מאלא שקופצות ברגע שהילד מצייץ, והנה אני מוצאת את עצמי לא פעם מזנקת מיד כשאני שומעת ציוץ". (אנונימית)
"הבטחתי לעצמי שאקשיב תמיד לאינסטינקטים שלי – הרי הבטן שלי עובדת שעות נוספות. ובטח תעבוד יותר אחרי שיהיה לי ילד. אינסטינקטים אימהיים או לא? אבל אז החברה אמרה משהו. וגם האחות בטיפת חלב. וככה כולם עושים. ואולי רק בדיקת דם אחת קטנה לוודא שבאמת לא חסר לו שום ויטמין והוא לא צריך תוספות. ומה עם הראש? הוא לא היה אמור כבר מזמן להרים אותו?" (שלומית ויידה)
5. "הילד שלי ישן בחדר שלו מהיום הראשון!"
כל מי שאמרה אי פעם את המשפט "אף אחד חוץ מבעלי לא נכנס למיטה הזוגית שלנו", כנראה שלא היתה עייפה במיוחד באותו הרגע.
"הייתי בטוחה שילד אמור לישון במיטה וחדר משלו מגיל אפס, ולא הבנתי למה בן זוגי מדבר על לשים את המיטה בחדר שלנו בהתחלה. ב-ר-ו-ר שברגע שהוא נולד לא הבנתי איך העזתי לחשוב ככה בכלל ובחצי מהלילות אנחנו בכלל בלינה משותפת". (אנונימית)
"תמיד הבטחתי לעצמי שלא אשן עם תינוק במיטה – כולם אומרים שזה הרגל מגונה. אם נתחיל עם זה עכשיו הוא לא יצא משם עד הצבא לפחות. טוב, אולי חוץ מבלילות שבהם הוא יקום כל שעה. או חצי שעה. או עשרים דקות. מי סופר. רק שייגמר כבר הלילה הזה!!!" (שלומית ויידה)
"אני חשבתי שלא אתן לילדה שלי להיכנס למיטה שלנו, ובפועל היא ישנה איתנו לפעמים כשהייתה יותר קטנה. היום היא כבר לא רוצה, וזה דווקא קצת עצוב". (קימי 3)
6. "אני לא אהיה מאלה שמדברות רק על הילדים"
נשים רבות בטוחות שאחרי הלידה הן עדיין יהיו נשות שיחה מרתקות. אופס, טעות.
"נשבעתי שלא אהיה אחת מהאמהות האלה שמדברות כל היום רק על הילד שלהן ושאי אפשר להחליף איתן מילה על שום נושא אחר. אני חושבת שאני לא ממש כזו, ובהחלט יש לי עוד נושאי שיחה, אבל אני מה זה מבינה אותן עכשיו, וחושבת שאולי לעיתים יש לי קצת נטיה לשם - כל הזמן אני אומרת כמה הוא מתוק, וכמה הוא מדהים ותראה איך הוא עושה ככה ואיך הוא עושה ככה. מזל שכל מי שנמצא עם הילד הזה גם מדבר ככה, אז אני לא מרגישה שאני כופה את זה עליהם". (אנונימית)
7. "אני אשגיח על הילד שלי בשבע עיניים!"
כשהתינוק נמצא בבטן, קל יותר להגן עליו מהסביבה, וקל גם לחשוב שכשיהיה בחוץ, מול עינינו, נשמור עליו בכל רגע נתון. אבל אחרי כמה לילות בלי שינה, שבע העיניים מצטמצמות היטב, ואנחנו אפילו מתחילים לפתח עיוורון מסוים, כשנוח לנו.
"חשבתי שבחיים לא אשב מול האינטרנט בזמן שהילדה מעסיקה את עצמה: משחקת יפה במקרה הטוב, הופכת את התקליטים או הספרים או התכשיטים של אמא במקרה הפחות טוב. פעם אחת כשלא שמנו לב היא גם הכניסה לפה לטאה מתה שהחתולה הכניסה הביתה". (קימי 3)
"פעם חשבתי שהבעל יחליף חולצה בכל פעם אחרי שהוא מעשן כדי שהעולל לא יריח ריח סגריות, וכמובן שזה לא קרה ולו פעם אחת. בכלל חשבתי שנחיה חיים בריאים יותר. גם זה לא קרה". (רוקצנית)
8. "הילד שלי לא יראה טלוויזיה!"
זה אולי הנושא החם מכולם; אין הורה שלא מרגיש אשמה על כך שילדו הקט משחית את נפשו וזמנו על הקופסה הנוראית. אבל בדרך כלל, ההבטחות של הורים טריים בנושא מגיעות לפני שהם מבינים שבניגוד למכשיר הממכר, לתינוק אין כפתור OFF.
"הבטחנו שלא ניתן לה לראות טלוויזיה בגיל מוקדם מדי, אבל אין ברירה, כששום דבר לא מרגיע אותה חוץ מהשפן הקטן, או כשצריך לשטוף את הבית". (קימי3)
"הקטנה, בת שנה וחצי, בקושי יודעת מה זה טלוויזיה, כפי שהחלטתי מראש. כשאני צריכה לעשות לה אינהלציה או כשאני גוזרת לה ציפורניים, אני מדליקה טלוויזיה כדי להסיח את דעתה. אבל זה לא ממש מעניין אותה והיא מתעסקת בדברים אחרים. עכשיו אני עומדת לקנות לה סרטים שהיא תאהב, עם שירים, כדי שלפעמים היא כן תצפה קצת ואני אוכל לעשות דברים אחרים". (לוליתי)
"נכון שהבטחתי שלא אשים אותו מול הטלויזיה – אבל סליחה, זה לפני שסיפרו לי שאפילו לשירותים אי אפשר ללכת בשקט". (שלומית ויידה)