"מתי את מספיקה לכתוב?" היא השאלה הכי שכיחה ששואלים אותי מאז שפרסמתי את הרומן הארוטי שכתבתי "לומד לאהוב".
אני זוכרת למשל יום אחד שרציתי לנצל חצי שעה פנויה לכתיבה אבל נסחפתי לכתיבת אחת הסצנות הכי הארד קור בספר שפשוט אי אפשר היה לעצור באמצע שלה. במהלך הכתיבה, הילדים חזרו מבית הספר ובין הגשת שניצלים למזיגת מיץ המשכתי וכתבתי. המחשב היה על השיש ואצבעותיי היכו במקלדת כאחוזות טירוף.
"אפשר עוד קטשופ?" אחד הילדים ביקש ממני בזמן שאני בכלל נמצאת עם הגיבור של הרומן במיטה ביחד עם נערה אחרת.
"לא עכשיו!" נבחתי לכיוונו וניסיתי למצוא מקום בעלילה שניתן לעצור בו. ניסיתם פעם לעצור סצנת מין לוהטת באמצע כדי לשים קטשופ בצלחת של ילד? זאת ירידת חשק שאי אפשר להשתקם ממנה אחר כך.
למצוא זמן לכתיבה לא היה האתגר היחיד בו נתקלתי כשהחלטתי להוציא ספר מהז'אנר הארוטי.
ההתלבטות הראשונה הייתה תגובת בעלי לסצנות שכתבתי. משום מה, מוחי לא העלה על הכתב סצנות מין רומנטיות ומתקתקות אלא מפגשים ארוטיים סוערים שמעולם לא התנסיתי בהם בעצמי. כל פרק שסיימתי לכתוב, שלחתי לבעלי המתוק לאישור בחשש גדול.
את הפרקים שאהב הוא סיכם ב"יפה". את אלו שלא אהב הוא סיכם ב"ככה ככה" ואת אלו שהפחידו אותו הוא סיכם ב"מציאות או חלום?". רק אחרי שעניתי לו, הוא הסכים לומר אם הפרק היה יפה או ככה ככה ואני יכולתי להמשיך לפרקים הבאים. במהרה, היצירה הארוטית הייתה מוגמרת ואז צצה לה התלבטות חדשה.
האם אני יוצאת מהארון עם הכתוב? זהו לא ספרי הראשון אבל איכשהו, לא חשבתי שאמא שלי תהיה גאה להשוויץ בבתה שכתבה ספר פורנו באותה מידה שהייתה גאה בכתבי העת הקודמים שלי שהיו בז'אנרים אחרים. יום אחד החלטתי שזה שטויות ויום אחר חזרתי בי. את החדשות על היצירה החדשה והשנויה במחלוקת שלי שמרתי לעצמי עד הרגע האחרון.
בסוף החלטתי מה המסר שארצה להעביר לילדיי. אני אהיה מי שאני ומי שזה לא מתאים לו, אני לא רוצה אותו לידי בכל אופן. וכך, החלטתי לצאת מהארון ובאימפולסיביות של רגע, כתבתי על קיר הפייסבוק שלי:
"...כתבתי את הפרקים הראשונים של רומן הביכורים שלי, רומן אירוטי. כן, כן. רומן אירוטי. רומן שיעורר בכם דברים שכבר מזמן כבו ויסחף אתכם לעולם של תשוקה ואהבות ללא גבולות. התלבטתי אם להוציא את הספר תחת שמי האמיתי או לא והחלטתי שאני לא ממציאה שום דבר חדש. כתבו ספרות אירוטית לפני ויכתבו אחרי. החלטתי לצאת לאור בשמי ולהאמין בכם שתגלו את הבגרות והאומץ לקרוא דברים שאולי תופתעו לגלות שמסקרנים אתכם."
התגובות היו מדהימות. למעשה הופתעתי. לטובה! עכשיו כשהמשפחה כבר ידעה, כמו גם החברים והמעגל הרחב יותר, לא הייתה דרך חזרה והספר נשלח לבית הדפוס.
וואי אמא, אפשר לקרוא?
"וואו, מה זה? זה הספר החדש שלך?" שאל אותי בני בן ה-9 כשראה את כריכת הספר החדש שהגיע מהדפוס עליו מתנוססת תמונה של גבר (הורס) ללא חלק עליון ובאותיות גדולות כתוב: "לומד לאהוב – אלונה ירדן".
- "זה הספר החדש שלי", עניתי לו.
- "וואו, יפה מאוד. אני יכול לקרוא אותו?" הוא שאל והבטתי בו בזמן שניסיתי לנסח את התשובה הנכונה. לא רציתי להגיד לו לא נמרץ ונחרץ כיוון שאז, זה כל מה שהוא ירצה לעשות. גם לא רציתי לומר לו כן כיוון שאז חשבון הטיפול הפסיכולוגי שלו ירקיע שחקים. בסוף החלטתי לצאת מהארון גם כלפי הילדים שלי באותה צורה שבה יצאתי מול שאר מעגלי ההיכרות שלי. לנשום עמוק ופשוט להגיד את האמת.
- "מתוק שלי, זה ספר של גדולים. כמו שיש תכניות טלוויזיה של גדולים אז יש גם ספרים של גדולים. אני מבטיחה שכשתגדל מספיק, אני אקדיש לך ספר אחד ואפילו אשב איתך ונקרא אותו ביחד".
התשובה שלי סיפקה אותו, כרגע. אני לעומת זאת, הצטמררתי מהרעיון של קריאת הספר ביחד עם אחד מבניי. נחצה את הגשר כשנגיע אליו.
הופכים את השניצל לצד השני כדי שלא יישרף.
הוא שואל אותה אם קר לה ומציע לה את המעיל שלו והיא מסרבת כדי שתוכל להשוויץ בחולצה החדשה שרכשה אתמול. כשגופם נצמד הוא לא יכול שלא להרגיש אותה. במיוחד עכשיו כשהקור הקשה אותה במקצת.
מוציאים את השניצלים לצלחת עם נייר סופג ומורידים את המכסה מהסיר של הפתיתים.
ברפיון שרירים של רגע, ידה צונחת והיא מניחה אותה בעדינות וחשש על ירכו הרועדת.
עיניהם נפגשות אבל רק לרגע אחד.
מוסיפים קטשופ לבקשת הקהל.
והתשובה הקצרה שלי: כדי לכתוב סקס עם ארבעה ילדים, הוספתי גם שניצל, קטשופ ופתיתים.
רוצים לראות מה יצא בסוף? לרכישת הספר