כל השנה אנחנו מוציאות לעצמנו את המיץ בגלל רגשי אשמה על כל מה שעשינו או שלא הספקנו לעשות. נדמה שלא משנה כמה נתאמץ בתור אמהות, אף פעם לא נגיע לרגע נקי ונטול חרטות; תמיד תהיה ערימת כביסה לא מקופלת איפשהו, בן זוג שמרגיש זנוח, אמא שדיברנו אליה לא יפה וילד שלא אוכל מספיק ירקות. 
ובכן, מאחר שאת חשבון הנפש שלנו אנחנו עושות לאורך כל השנה, החלטנו לשבור את החד צדדיות הזו ולארגן רשימה של כל אלה שצריכים לבקש סליחה מאיתנו, האמהות. יאללה, אין לנו את כל היום.
התינוק הכי מוצלח בשכונה
באיזה גיל מתפתחת אמביציה? למה לעזאזל מחליטים חלק מהתינוקות לפצוח במסלול ישיר לאולימפיאדה; להתהפך בגיל שלושה שבועות, להתחיל לזחול בגיל שלושה חודשים או ללכת בתשעה? חבר'ה, קחו את הזמן. יש לכם את כל החיים ללכת, ובינתיים אתם פשוט גורמים לילדים שלנו להיראות לא טוב בגינה. לא חבל?
אמו של המופרע ממגרש המשחקים
"נכון לא התכוונת, מתוקי?", היא שואלת את החוליגן הזאטוט לאחר שדחף את ילדנו התם מהנדנדה והביא אותו לפרץ בכי מלא עלבון. בדרך כלל בשלב הזה היא תדחוף לבנה שקית במבה, ותזרוק מבט מזלזל של "תירגעי, היסטרית שכמותך". הגיע הזמן לומר לה את מה שאנחנו שומרות בבטן בזמן שהקטנצ'יק מרטיב לנו בדמעות את כל החולצה: הוא לא מתוקי, הבן שלך. לא מתוקי בכלל. ומגיעה לנו התנצלות.
אלי ישי שגנב מאיתנו שעות שינה
פעם, מזמן, אולי לפני שבוע, היתה מין שעה נחמדה ושקטה כזאת שקראו לה "חמש לפנות בוקר". יום אחד, ללא הסבר מתקבל על הדעת, היא הלכה ואיננה ובמקומה הופיעה אחותה המכוערת והנודניקית: "חמש בבוקר". לא יעזור, הורים יקרים, אתם יכולים למחות עד מחר ולסובב את הגב, אבל הילדים שלכם כבר עשו איתה היכרות, וכל השאר היסטוריה.
מאז שהזיזו לשעון חורף (בקיץ!), זה לא רק שלא הרווחנו שעה, כמו שנהוג לומר. עד שהג'ט לג הארור הזה יסתדר אצל הקטנים - הפסדנו שעות שינה, שזה, יודע כל הורה, מצרך נדיר.
היידי קלום שנראית ככה אחרי לידות
יש כאלה שיולדות ויולדות בלי סוף, והגוף שלהן, לאחר שמשפריץ החוצה ללא מאמץ תינוק נוסף, נמתח וחוזר לעצמו כמו בד אלסטי יקר ולא כמו הגומי של התחתונים משוק הכרמל. היידי קלום, מה את מנסה לעשות לנו? אצלנו הבגדים הצמודים מלפני ההריון הפכו כבר מזמן למצבות. מצבות שמזכירות שפעם הייתה פה מישהי אחרת, מישהי שכל דבר שהיא זרקה על עצמה בבוקר פשוט התאים כמו כפפה ולא חיבק יותר מדי באיזור הבטן הרכה. המישהי הזאת, חצופה שכמותה, סביר גם שחשבה אז שהיא קצת רחבה מדי באיזור הירכיים. שתתבייש לה.
אחות טיפת חלב שנוזפת
תשמעי, גברתי היקרה בחלוק הלבן, אם היינו מציעים לך להרים באחיזת מלקחיים צימוק מיובש מתקופת הצנע, את היית משתפת פעולה? זה שהילד סירב להתקרב אל הצימוק הארור רק מוכיח שהוא חכם. לא סתם חכם. גאון. ושיש לו אינסטינקטים הישרדותיים מפותחים. וזה שהוא לא מעוניין לסובב את הראש ימינה לכיוונך - בינינו, מתי בפעם האחרונה סובבו אחרייך את הראש? ולגבי האחוזונים של המשקל, באיזה אחוזון את נמצאת, אם אפשר לשאול? בקיצור, תני את החיסון, חדלי לנזוף בנו ושמרי את אבחנותייך המלומדות לעצמך.
אגב, מה הכי מעצבן? שאחרי שאנחנו כבר מצליחות לשכנע אותה שבבית הילד מרים צימוקים חופשי, היא אומרת: "טוב, אני כותבת 'מדיווח'".
חוקרים שמאשימים אותנו בהכל
מה שלא נעשה – זה יהיה לא בסדר; את זה הבנו כבר בזמן ההריון, בערך בשלב טבלת ה"בעד ונגד" בדיקת מי שפיר. מאז אנחנו הולכות בין הטיפות והדעות של כאלה ואחרים, ומוצאות לנו את הדרכים להיות האמהות הכי טובות שאפשר במסגרת מוגבלויותינו.
אלא שבערך ברגע הקטן הזה שבו אנחנו כבר מצליחות להרגיש כמעט סבבה עם עצמנו, באים המחקרים. לא הינקת? הילד יחלה באסטמה! ילדת בנות? סביר שתתגרשי! יצאת לעבוד? הילד יפתח דיכאון! לא בילית מספיק עם בתך? היא תתפתח מינית כבר בגיל עשר! צעקת על בעלך מול הילדים? הלכו הסיכויים שלהם לתחזק מערכת יחסים בריאה בעתיד! אולי די?
דורה שעושה לנו חור בראש
מהון להון, דורה, החוקרת האמיצה בעלת ראש הביצה, קיימת כבר עשר שנים. ברוב הבתים שיש בהם ילדים קטנים היא מבקרת לפחות פעם אחת ביום ופרצופה נשקף מעשרות מוצרים שונים ברחבי הבית. הילדים שלנו אוכלים איתה, מתקלחים איתה, לובשים אותה וישנים איתה. אין מה לומר, היא כבר חלק מהמשפחה. השאלה היא כמה פעמים ביום מסוגל אדם שפוי לשמוע את צירוף המילים: "תגידו מפה" בלי שירצה לתקוע לעצמו כדור בראש? גברת, את חופרת.
האם הכי חוצפנית בגן
המחלות של הילדים אף פעם לא באות לנו בזמן טוב. עוד לא נולדה האם שהתעוררה בבוקר, הניחה יד על מצחו של בנה, ואמרה: איזה כיף, פוצפוץ, יש לך חום! נוכל לבלות ביחד ולראות דורה כ-ל היום! רובנו מקללות בשקט, ואז מתחילות במסע הלוגיסטיקה המפרך שיסתיים, כנראה, בחדר המתנה כלשהו, עם עוד עשרה ילדים חמים שבוכים ומקטרים.
אלא שחלק מהאמהות חוסכות מעצמן את כל זה. מה הן עושות? ממלאות מזרק נורופון, שופכות אותו לגרון הילד בתנועה חלקה של מטה קסם, וראו זה פלא - פוצפוץ כבר לא חם ואפשר לקחת אותו לגן. לאמהות האנוכיות הללו ששולחות סוסים טרויאניים מלאי חיידקים ישר אל הילדים שלנו - אנחנו מאחלים רפואה שלמה, אחרי שנשתעל עליהן באסיפת ההורים הבאה.