בל"ג בעומר האחרון מצאתי את עצמי מתהלכת אחר הקטנה שלי, בת שבע וחצי, למדורה הכיתתית. לא נערכתי מראש לאירוע וכך נשלפתי בהפתעה של רגע האחרון היישר מהעבודה (בדרך כלל אני לא מחוברת לחגי ישראל או למועדים בכלל, מלבד מה שקבעתי ביומן), וכך הייתי: חמושה במשקפי הדולצ'ה וגבאנה, חולצה עם מחשוף עמוק, מכנסיים בצבע בורדו, דמויי עור, נעלי עקב, תיק ורוד ברבי, בקיצור, היישר ממאדים - כבר היה עדיף שאלבש שמלת נשף לבנה, עם כתר מנצנץ. יותר נגיש. (גילוי נאות. לו הייתי יודעת על המדורה מבעוד מועד, סביר להניח שהייתי מתייצבת עם אותה הופעה. כזו אני).
אז ירדתי מהרכב, עם עקביי האימתניים, צועדת בין דיונות החול, מבקשת את נפשי למות. הגענו את המדורה, ילדה קטנה ונורמטיבית והאמא שלה, החייזרית. התגובות נעו מנעיצת עיניים מביכה להתעלמות מוחלטת. במיוחד מצד הגברים, שלא הבינו מה האישה הזו ומה מהות קיומה. איש לא פנה אליי על אף שבדרך כלל אני כן זוכה לשתי אימהות שקופצות עליי בנשיקות וחיבוקים (כן, יש גם כאלו), אבל הפעם ההלם היה מוחלט. מהון להון, חשתי ווירדואית וקריפית ממש.
בזווית העין, קלטתי אחד חתיך ומסוקס, אבא של החברה הכי טובה של הבת שלי. עטתי עליו כמוצאת שלל רב והוא מיד הסכים להיות ההורה האחראי גם של לוטם שלי. זה היה הליך זריז של אימוץ. פניתי שוב לעבר הדיונות. הולכת בעדינות, כשאני מעכזת קשות, שכן חרדתי שאמעד (ואז בכלל אהפוך לשיחת היום - כאילו שאני לא) והגעתי לרכבי בשלום, בלי לשבור איברים או לפרנס את דמותי הביזארית.
כשגוללתי את הסאגה בפני בני הגדול, בן 13.5, הוא אמר בבת צחוק שזה ידוע ש"אני משובשת מאז ומתמיד". הוא מכיר אותי היטב. מזלי שהם שלי, מזלי שהם מקבלים אותי כמו שאני, לא מנסים לשנות, אין להם טענות, פשוט הילדים שלי וזהו.
אני אאוטסיידרית, זה ברור. עם מחלפות שיערי האדום, בגדיי ההדוקים, מחשופיי המוגזמים, עקביי הגבוהים (כולי 1.63) - זוהי ההופעה הקבועה שלי בבית ספרם של ילדיי שלומדים בבית ספר פתוח, חינוך ליבראלי. כל האימהות מסביבי הן שוחרות טבע, יוגה, רגועות, כולן נעולות סנדלי שורש, רחוקות מעולם התקשורת הקדחתני ולבטח מעולם האופנה, עולמי.
נעים מאוד ג'סיקה
בצהרון של הבת שלי מכנים אותי "ג'סיקה", על שם "ג'סיקה ראביט". דמות קלאסית, פאם פטאל בהתגלמותה. נראה לפעמים שהן באמת לא זוכרות מהו שמי האמיתי. מתמוגגות כל אימת שאני מגיעה. ישנן אמהות שצדות אותי לדיונים ארוכים על הורות, צופות בי כפאנליסטית קבועה בתכנית "משפחה שכזאת" (ערוץ 10), שם אני נכנסת לזירת האגרוף ומתגוששת. תוקפנית, דעתנית, טורפת את זו שמולי בשלל סוגיות הוריות (אבל היי, תמיד מתנשקות ואוהבות אחרי).
עם זאת, תופתעו לגלות שמעולם לא נתקלתי בצקצוקים או הסתייגות ישירה מדמותי העסיסית בבית הספר. למעשה המקרה היחידי בו נתקלו ילדיי, היה כאשר הקטנה שלי התקוטטה מילולית עם ילדה אחרת מכיתתה. ההיא אמרה: "אמא שלך חלשה". הקטנה שלי הזדעקה : "אמא שלי מנצחת את אבא שלך ואת אבא של ילדה נוספת מהכיתה". מבחינתה של הקטנה שלי, אני מנצחת אבות, לא אמהות. ליגה אחרת. 
הזירה היחידה בה אני כן נתקלת בדרישות נוקבות לשנות את המראה הספקטקולרי שלי, היא הפייסבוק. שם כולם גיבורים. המקלדת מגינה עליהם בפניי. בניגוד לזירת בית הספר של ילדיי, שם אני עוברת כאילו משה חצה את ים סוף. לדרישותיהן המגוחכות של המגיבים, אני מגיבה באחד מן השניים: מנהלת עמם דיון ער, שכמובן המילה האחרונה שנאמרת בו היא שלי. מתישה אותם למוות ומאדה להם את האונות, עד שלא נשארים להם נימוקים וטיעונים. השנייה, חוסמת. לאחר שהשיח גולש לניבולי פה (אך ורק מצדם).
לעניין ילדיי, או במילים אחרות אוהדי הכוח שלי. הם יודעים שאני שם, שאני רושפת אש וגיצים, אני מודל מבחינתם. בני מתייעץ איתי חדשות לבקרים, הבת שלי חומסת לי את כל הארון, כולל נעלי העקב הסופר מוגזמות שלי. כבר מתרגלת. אמהות שולחות לי וואטסאפ ושואלות אותי לגבי מנהגי הטיפוח שלי. ואיך הן יודעות? אה, זו הבת שלי שמרכלת עליי בכל חור ואשתו.
לוטם היא גם ידי הימנית בכל האמור לתמונותיי העולות לרשתות החברתיות. היא מחליטה ואף יודעת מה יעבוד, מה יקליק והיא מנהלת מעקב אחר כמויות הלייקים. היא מקפידה הקפדה גמורה על המראה שלי. נכנסות לחנות והיא זו שמפצירה בי לחדש את המלתחה, בזמן שהשופינג הוא עבורה בכלל. אחר כך אני משלמת מחיר על הנחמדות הזו שכן הארון שלה מתפוצץ בכל דגם אפשרי שקיים על הפלאנטה.
על אף המחשוף והעקבים - שיהיה ברור, הבית שלי הוא לא בית מתירני, כלל וכלל והסמכות ההורית היא אני. ישנם גבולות הקשורים במיניות (הבן שלי מזועזע מפגיעה בנשים והטרדה מינית). בתי היא ילדה צנועה ביותר, משום מה. לא חשה צורך להתבלט, למרות שהיא ספורטאית מחוננת ובעלת כמה קמפיינים מאחוריה. אני מטיפה להם להתפתח לפי אופיים, לפי המטען הגנטי שלהם, ואנחנו חוקרים ביחד כל הזמן את הדרך שלהם, אולם קבלת ההחלטות היא שלהם ורק שלהם. לכל עניין ודבר. הם המחליטים והכוח אצלם.
לוטם תלבש מה שהיא רוצה ולעולם לא אגביל אותה! היא תעשה קעקועים ופירסינג אם תרצה (למרות שלי אין קעקועים) וכל שתחפוץ - תעשה בגופה. הוא שלה. בדיוק כפי שהמחשוף הנורמטיבי הוא שלי ורק שלי.
*יוספה ברק היא בעלת משרד יחסי ציבור, פאנליסטית בתכנית "משפחה שכזאת" - ערוץ 10, בלוגרית ב"סלונה" ופעילה ב"יש עתיד"