החיים הלחוצים, השגרה שהשתנתה
"החיים המודרניים", זה מה שמדברים עליו כשמנסים למצוא הסבר לשרשרת המקרים הנוראיים בהם הורים שוכחים את הילדים שלהם ברכב, ובהחלט יש על מה לדבר: הסטרס, המצב הביטחוני, המצב הכלכלי, המרדף אחרי העבודה הבאה, המיסים, הקיטורים, הטלפונים הניידים, הסיטואציה המשוגעת בה המדינה הזו נמצאת – כולם מביאים אותנו למצב בו אנחנו לא חיים את העכשיו, את היומיום. אבל היומיום הזה כולל שמירה על הילדים שלנו, ולצערי, נראה שהקצב הזה של מולטי טאסקינג ומרדף, פשוט לא עובד עם הזמן והמסירות שצריך להשקיע בדבר הכי חשוב שיש לנו, בילדים שלנו.
לי יש שתי בנות: שירה, בת 13 וחצי, ואמה, בת 8 וחצי. אני אישה שהקריירה שלה חשובה לה מאוד, שלא מוכנה לוותר על העצמאות שלה, אבל ברגע שלקחתי החלטה להיות אמא לילדים אני מבינה שהם כל מה שנשאר אחריי. לא הקטלוגים ולא הארכיונים, לא DVD של תכניות ולא צילומים של סדרות – רק שתי הבנות שלי, ואני רוצה שיישארו אחריי הכי טובות, הכי שמחות, הכי מאושרות, שיצמחו ויגדלו. השאר? הכל שטויות.
הם כבר קיבלו את העונש
קדושת החיים של החברה הישראלית היא סוד הכוח שלה. העובדה שאנחנו מאדירים את החיים, שהם הדבר שהכי חשוב לנו בעולם – היא מה שמאחד אותנו. אנחנו עם שיעשה הכל בשביל החיילים שלו, שישקיע כדי להאריך את החיים של החולים שלו, שיעשה הכל כדי להציל חיים. אל מול הכוח הזה שלנו, מול קדושת החיים, אנחנו פוגשים פתאום את המקרים הללו בהם אנחנו מאבדים חיים ככה סתם. לא בגלל מחלה קשה ולא בגלל גנטיקה – פשוט כי לא נתנו להם את הדבר הכי בסיסי שאפשר לתת לילד, פשוט כי לא ראינו אותם.
ומילה לסיום: עם הטרגדיות האחרונות עולים קולות שמבקשים מאיתנו להתבונן בכך שכל ההורים ששכחו את הילדים ברכב היו גברים. גברים או נשים - אני מרגישה שהטרגדיה הזו יכולה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. ובאמת, אנחנו שומעים שהמשפחות הללו הן משפחות נורמטיביות, שהאבות ששכחו את הילדים ברכב היו הורים מעורבים שנותרו המומים אל מול המציאות הקשה. המציאות הזו לא מצריכה חקירה נוקבת או משפט - העונש איתו מתמודדות המשפחות של התינוקות הרכים הללו הוא עונש לכל החיים, והוא חמור יותר מכל עונש ששופט בשר ודם יכול היה לגזור עליהם.
>> חשבון נפש אבהי: "גם אני יכול להיות האבא ששכח את ילדו באוטו"