לפני כמה ימים, כשהייתי בגינה עם הבת שלי, שמעתי שתי אימהות משוחחות זו עם זו, מתלבטות אם להכין חלה או לקנות אחת לכבוד יום שישי, שבו תהיה הבת של אחת מהן "אימא של שבת". המשכתי לצותת לשיחה, והבנתי כי הטקס לא כולל רק חלה, אלא בחלק מהגנים גם מטפחת (לבנות - בנים חובשים כיפה) וחצאית. הסתכלתי על הילדה שלי בת השנתיים והבנתי שיש לה, וגם לי, עוד שנה של חסד. שנה שבה היא בגן פרטי מחבק וליברלי, שבו היא לא צריכה להיות אימא של שום יום בשבוע, וכל מה שהיא אמורה לעשות זה להחליט אם היא מעדיפה לשחק בארגז החול או בקוביות.
יש במנהג הזה, שמשום מה מונחל בגני ישראל ומעורר התרגשות אצל ההורים, כל כך הרבה בעיות. החל מהעובדה הפשוטה שכבר בגיל כה צעיר מעניקים להם תפקידים מגדריים: הבנות צריכות להביא חלות ולחלק לשאר ילדי הגן, לכסות את ראשן במטפחת – כי הרי צניעות זה דבר חשוב, ואפילו בגנים מסוימים ללבוש כאמור חצאית ארוכה. ולא, אני לא מעוניינת שהבת שלי, שכרגע היא כמו ספר חלק שרק סופג וסופג – תקבל על עצמה בגילה את חלוקת התפקידים, ה - בואו נודה - די טיפשית הזו.
עוד דבר, שהוא ממש חשוב בעיניי, הוא חוסר הראייה הכולל, הרגיש, הממלא והמכיל, לילדים בגן, שאולי אולי, רחמנא לצלן, לא יהודים. מה אם "חלילה" יש לה בגן ילד אריתראי או ערבי? אני אישית מכירה ילדה שכדי להיחשב יהודייה בעיני המדינה (שנשלטת על ידי הרבנות הראשית) הייתה אמורה לעבור גיור, והוריה החליטו לוותר על התענוג – שכולל שמירת שבת ורישום הילדה לגן דתי. אז האם גם הם צריכים לערוך את הטקס, לחבוש כיפה או לאפות חלה?
שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שלקבל את השבת זהו מנהג יפה, ואין לי דבר נגד אמונה, מכל סוג שהיא – אני סבורה שהיא יכולה להיות דבר מיטיב, חשוב ומחזק. אני אף מאמינה שטקסיות היא משמעותית, ובעיקר בגילים הללו, וכן, יום השבת הוא חשוב ומיוחד, וכדאי - ואפילו - רצוי לערוך טקס כדי לקבל אלינו אותו.
מה אם "חלילה" יש לה בגן ילד אריתראי או ערבי? האם גם הם צריכים לערוך את הטקס, לחבוש כיפה או לאפות חלה?
הבעיה שלי היא עם הכפייה, עם החוקים, עם האבסולוטיות, ועם ההחלטה שיש מקום רק לדרך אחת. למה לערוך רק את הטקס הזה? למה לא ללמד את הילדים שיש כל מיני דרכים לקבל את השבת, וכל פעם לחגוג זאת בצורה אחרת? כנראה שאם היו עושים זאת, ההסתכלות שלי על הנושא היתה שונה. אבל לא ככה. לא בדרך הזו שבה יש רק צורה אחת לגיטימית והיא השלטת.
>> "אמא, כל הילדים זרקו את העוגה שלך לפח"
ומי בכלל חשב על הקונספט הזה? למה שילדה בת שנתיים או שלוש תהיה אימא של משהו? למה שהיא לא תקפץ ותרקוד, תהיה חסרת מעצורים כמו שרק ילדים יכולים להיות, תשתובב עם הילדים בגן, תחגוג ותשמח? למה בגיל כל כך צעיר נותנים לה את התפקיד הכול כך לא הגיוני הזה?
תוך כדי מחשבות על הנושא הבנתי שיש עוד משהו, משהו הרבה יותר בסיסי מכל הטיעונים שהעליתי בפני עצמי (הילדה פחות נאותה להקשיב לי, היא היתה עסוקה בלרדוף אחרי כלב שעבר בגינה) בזמן שהקשבתי לשתי האימהות הללו: בחירה. מי אתם שתבחרו לבת שלי ולילדים אחרים איך לקבל את השבת? מי אתם שתיקחו ילדים בגיל הזה ותחדירו להם מסרים שאולי מנוגדים לכל החינוך שהם מקבלים בבית? איך אומרת הפרסומת: אתם לא תחליטו עליי.
לילדים בני שנתיים ושלוש כמות הבחירה היא גם ככה מצומצמת, אבל היחידים שאחראים על נושא כל כך חשוב הם ההורים שלהם. אנחנו מגדלים את הילדה שלנו בבית חילוני. התורה שלנו תהיה להסביר לה כשתגדל על אבולוציה. אתם יכולים להגיד שגם אנחנו לוקחים ממנה את זכות הבחירה, אבל היא הילדה שלנו וזו ההחלטה שלנו, ואל תיקחו את זה מאיתנו. ואנחנו בוחרים ללמד שמותר לה להאמין במה שהיא תרצה, וכי אין קשר בין אמונה ובין מנהג כזה או אחר.
אם היא תחליט כשתגדל להדליק נרות שבת, ולכסות את ראשה מטפחת, אני אקבל את זה. כי זו הבת שלי, וכי אני אסמוך עליה שהיא תעשה את הבחירה שהכי נכונה לה. אני מודה שזה לא יהיה לי קל, אבל אני אוהב אותה ואקבל אותה לא משנה מה. אבל עד אז, תנו לנו לנסות לחנך אותה בדרך שבה אנו רוצים, להעניק לה את הבחירה המקסימלית האפשרית בגילה, ולתת לה להתרגש מזה שהיא הצליחה לטפס על המגלשה הגדולה, מזה שהיא קופצת ורוקדת עם החברים שלה בגן – ולא צריכה לחלק להם חלות. ושתהיה שבת שלום.