בחודש אפריל 2012 התגלה סרטן כבד נדיר אצל תמרה שטטר, אז בת שנה וחצי. כמעט שנה לאחר מכן, אחרי שעברה ניתוח מיוחד בניו יורק, הצליחה להחלים ממנו. אמה, קרן, תיעדה במשך כל אותה תקופה את מה שעברו היא ומשפחתה ביומן ובפוסטים בעמוד הפייסבוק שלה. לפני מספר חודשים איגדה כל רישומיה לספר בשם 'צירים של זמן', בהוצאת סטימצקי. את כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'.
בטור חדש ב-mako מתארת קרן כיצד השפיעה החוויה המכוננת הזו על ההורות שלה, על החיים שאחרי וגם סתם קצת על אמהות מזווית אחרת. הנה כמה קטעים מתוך הספר:
2.5.2012
הבית שלנו מלא אנשים. מישהו מזמין פיצה, מישהו אחר מזפזפ ערוצים בחיפוש אחרינו, והנה זה מתחיל. יונית לוי בסבר פנים חמורות מדווחת על תינוקת חולת סרטן ועל הסיכוי האחרון להצלתה. זו התינוקת שלי. דממה משתקת נופלת על כולנו כשאנחנו צופים בנו מדברים עלינו, עלייך, על איך שאנחנו הולכים להציל אותך. בסוף הכתבה באחד הערוצים עוד מספרים עלינו שרק לא מזמן חזרנו מחופשה משפחתית, בתאילנד. מה תאילנד, מי תאילנד? האנרגיה חוזרת אליי, ואני סוף סוף נרעשת, הרי אנחנו חזרנו מגואה, מהודו!
שעה אחרי שזה שודר עזבנו את הבית עם האנשים ונכנסנו למונית. משפחה, חברים ושכנים יצאו אחרינו ועמדו בחשכה מחוץ למונית שלנו, נופפו לשלום ובכו. דממה וחושך, ורק את מהדהדת, צורחת בסלקל שלך בכל הכוח, ויש בך. נטע ויהל שקטים, המומים. נסענו לשדה התעופה.
חודש לפני כן, 2.4.2012
שוש קפצה מדי פעם לביקור. היינו יושבות על הדק, אני הייתי מכינה לה שחור עם אחת סוכרזית, היא הייתה מציעה לי גולף ארוכה לבנה, אני אף פעם לא סירבתי. שוש הייתה מספרת לי מה קרה לזה ומה קרה להוא, ותראי מה זה החיים שלה, ואני הייתי מצקצקת כמה שזה נורא, ואז לא יכולה לשמוע יותר, מכבה את הסיגריה ואומרת לה: "די שוש, את הורגת אותי. תספרי לי משהו שמח". ואז קרה האסון של אהובה, הבן שלה, היקר שלה, בג'קוזי במלון באילת, קרסה עליו הפרגולה והרגה אותו במקום. היינו כולנו באבל ובשוק. לבנו יצא אל אהובה, והקלות הזו של החיים השאירה את כולנו בבתים, מחבקים את ילדינו ומצקצקים בקול גדול. שוב ישבנו בחוץ, שוש ואני, אחרי השבעה. היא הציעה, אני לא סירבתי, גם לא עצרתי אותה מלספר לי את הפרטים הקטנים. "זה כל כך קרוב, שוש", אמרתי לה, "עם כל מה שקורה מסביב אני רק תוהה מתי זה יהיה, מתי הטיל ינחת על הבית שלי". ולא, לא היה לי מושג. ימים של בכי. התקפות זעם, חוסר תיאבון והיעדרה של שמחה. עצירות.
הפרעות שינה והרבה מדי שינה. בכל אחד ואחד מהסימפטומים הצלחתי להאשים את עצמי. אולי זו השמינית פולנייה שבי, ואולי זה חלק מחבילת לידה של תאומים, אבל הייתי בטוחה שעם קצת יותר חיבוקים ותשומת לב לילדה אני אפתור ואנרמל את הכל. כל כך הרבה קראתי על התאומות, על נפרדות רגשית, על קנאה ותחרות ורגשי אשמה, שזה כמעט היה לי צפוי וטבעי, שאמרתי הופ! הנה זה! ושלפתי את הספר המתאים מהמדף. הנחתי אותו לצד הביוגרפיה של דיוויד בואי שעדיין לא החזרתי למקום, כי תכננתי לקרוא אותה בפעם השנייה.
11.4.2012
15.4.2012
הרבה אחרי חצות, ואני לא נרדמת. מאז שאת ונטע נולדתם אני רגילה ללכת לישון קצת אחרי אות החדשות, לאסוף שעות שינה ולהתענג עליהן כמו שרק אמא לתאומים יודעת. עכשיו אני לא אמא לתאומים. אני אמא לילדה חולת סרטן.
תמרי שלי. אני כל כך מודאגת. את נובלת לי מול העיניים, ואני ממש יכולה לראות הרעה בימים האחרונים. אני עסוקה בלשחזר ובלהאשים את עצמי על שלא ניחשתי, שלא קראתי את הסימנים, והם היו שם, שלא לקחנו אותך לאולטרסאונד לפני חודש, אני מתה מזה. את נובלת, ונטע פורח. רגע אחד אני חיונית ואופטימית, ורגע אחר אני מדמיינת עגלת תאומים עם ילד אחד ולא יכולה לנשום. כולם אומרים לי להיות חזקה עכשיו. אני לא רוצה להיות חזקה, אני רוצה להיות אמא.
זה כל הזמן וללא הפסקה. בלילה, בבוקר במקלחת, בנהיגה, באכילה, בסיגריה. אף אחד לא נאות להעיר אותי מהבעתה, אף אחד לא מתקשר להגיד שנפלה טעות. הכאוס מוחלט, ועדיין שום דבר אחר אינו קיים. זה רק את והסרטן.
20.4.2012
אני עוד לא מאמינה שזה קורה לנו והכל קורה כל כך מהר. הכרטיס המגנטי של האונקולוגית, הקומה השביעית המקוללת, הריח הזה של המחלקה, הילדים, עזר מציון שבאים לחלק אוכל, לתמוך, ואני אחת האמהות האלה, את אחת הילדות. הצבע שלך הפך אפור, עינייך כבויות. מרגע שחוברת לכימו נטע משלשל ומקיא. סבתא רינה דיווחה ונשבעה שלא אכל שום דבר מוזר. אני שתקתי אך היטב ידעתי שזה מהרעל שאת מקבלת. וכך מאז, בכל פעם שאת על כימו, משלשל נטע את הרעל מגופך. בכל פעם כזאת פחות ופחות מציעים לי הסברים הגיוניים אחרים כמו מה אכל או לא אכל, ויותר אני נוכחת להבין עד כמה אתם מחוברים, בוטנים יפים ויקרים כל כך שלי. תמרי, משהו חייב לקרות ומהר, כי אני מתפרקת, מתפרקת, מתפרקת.
7.8.2012
הגבות שלך נמחקו כמעט לחלוטין, גם הריסים נשרו במהירות ובלי שאספיק להפריח אותם באוויר למשאלה. השיער שלך מידלדל בכל יום, חושף את הקרחת תחתיו וכמה שהיא קרובה. בוקר אונקולוגיה עם אבות וקרין הזמינה אותי לדייט מניקור, אבל אני כבר תכננתי על מספרה. הייתי חייבת לעשות משהו. הורדתי מהאינטרנט לפלאפון כמה תמונות של ריהאנה ושל נינט והושטתי לספרית – כזה! היא וידאה פעם נוספת שאני רצינית, ואחר גילחה לי שליש מהראש. חזרתי הביתה מרוטה ומהממת, מצאתי אתכם מול קלטת של רינת. נתתי לך ללטף לי את הקרחת, הבטחתי לך שעד שלא יגדל לך שערך מחדש, אני אמשיך לגלח. את היית שקועה ברינת הוורודה ושופעת השער, ולא היה לך מושג על מה אמא מדברת.
9.9.2012 (פוסט בפייסבוק)
יום שני במחלקה. אנחנו עולות לקומה התשיעית שב"סלואן קטרינג" ומחטאות ידיים. תמרה כבר יודעת ממי לפחד, והיא עדיין מחייכת כשפקידת הקבלה מתקינה לה את צמיד האשפוז על הרגל, 'צמיד הווטו'. התחנה הבאה - דקירה על האצבע. הילדה לא מוכנה להיכנס לחדר ההמתנה אז אנחנו עושות אחורה פנה לפינת הקפה, שם היא בוחרת את קופסת הקורנפלקס הכי צבעונית, ועוד אחת לנטע, ועוד אחת ליהל, שומרת אותן עמוק בעגלה שלה. מגיע תורנו. קודם היא בוחרת את הפלסטר של אחרי, מבין מיקי ודורה זה תמיד יהיה מיקי. האחות מכינה את המבחנה ומבטיחה לה "Almost done, almost done". תמרה לא יודעת אנגלית אך יודעת שזה בטח אומר עוד לא סיימתי, ואני הולכת להכאיב לך עכשיו (ש-"I am sorry" זו לא התנצלות אלא 'משתתפת בצערך', ו-"big girl" ודאי אומר 'את אולי בת שנתיים אך מספיק גדולה להתמודד עם סרטן'), והיא מתנגדת ונאבקת בה בכל הכוח. אנחנו יוצאות משם עם מיקי על האצבע לחדר עם עמוד משלנו, עוברות דרך ילדה מקיאה, ילד צורח ואמהות טרוטות עיניים. האחות מגיעה ומחברת אותנו לצינורות של לפני, ולשקית שתן שסוגרת סופית את האופציה להסתובב במשחקייה. שוב רוצים דם, הפעם מהפורט, וזה אף פעם לא מצליח מיד. מסובבים אותה לשלל תנוחות ואינסוף ניסיונות ובסוף מתחברים לווריד, חבישה שנייה.
כל השעות הארוכות האלה אני לא מתחצפת לאחיות, מסבירה את עצמי בנימוס לרופאים, מגייסת חיוך לילדים ולאימהותיהם, משדרת 'עסקים כרגיל, יום נפלא הוא היום' לילדה שהבאתי לעולם הזה. הכימו מגיע ומתחיל לשטוף לה את הגוף, ואותי בתחושות מתישות של אמביוולנטיות. מצד אחד בא לי לעקור אותו ממנה, ומצד שני, עם צפצוף הסיום, אני מוודאת שלא נשארו טיפות אחרונות מהפתרון הסופי שלא נכנסו לגופה הקטן. תמרה נרדמת, ואני נאנחת ומתרווחת לאחור. ילד מאחורי וילון מתחיל לצרוח זעקות שבר, אני מתפרקת באחת ומוציאה את הכל, לא מצליחה להכיל גם את הילד הזה שהוא לא שלי. האחות נכנסת, מביטה בי ומכוונת מחדש את ווליום קולה בהתאם לאודם עיניי, שואלת אותי שוב, בשקט, אם אנחנו צריכות משהו, ואני אומרת לה שוב, בלחישה: 'הביתה'".
באמצע ינואר 2013, חזרנו הביתה! תמרה שלי נקייה (חמסהחמסה שוםבצל) בריאה ו-וורדרדה, ובעת כתיבת שורות אלה היא מתרוצצת בגן המושב עם נטע אחיה התאום. את דפי היומן שכתבתי במקור לתמרה בת ה-20, יומן אשר שמר על שפיות דעתי לאורך כל המסע הזה בארץ ובניו יורק, איגדתי לכדי ספר - 'צירים של זמן', בהוצאת סטימצקי. את כל הכנסותיי אני תורמת לילדים חולים ולעמותה 'חברים לרפואה'. הספר שנכתב בזמן אמת, הוא על תינוקת אהובה עם סרטן שהתגלה 'מאוחר מדי', על סטטיסטיקות קטנות ותקוות גדולות עוד יותר. על חיים שנעצרים באחת, על אהבה לילדים, על אהבה בין תאומים, על אהבת חינם בפייסבוק ועל אהבה שמנצחת הכל.
באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר 'צירים של זמן' אונליין.