התחלתם פרק ב' בחיים, הקשר הזוגי משגשג וכעת אתם שוקלים לאחד כוחות, ולעבור לדירה משותפת עם הילדים מהנישואים הקודמים. המעבר הוא מהפך גדול ומורכב לכל הצדדים המעורבים, ולמרות שלכל משפחה יש דינמיקה משלה שאי אפשר לצפות מראש, התרחישים יכולים להיות דומים: במקרה האידיאלי תיווצר כימיה טובה בין בני הבית, ואתם תהפכו למשפחה גדולה ומאושרת. במקרה הרע – יתגלו מהר מאוד חיכוכים, הקנאה תשתלט על כל חלקה טובה, ותצטרכו להתמודד עם האתגרים.
האם הקשר יציב?
"מובן שמעבר לדירה משותפת הוא צעד שעושים תוך מחשבה תחילה, ולא כדרך אגב", קובע רם עמית, פסיכולוג ומטפל משפחתי. "זהו אירוע מאוד גדול, ויש לו פוטנציאל ליצור בעיות רבות. האיחוד הוא בין שתי משפחות שלכל אחת מהן כבר יש את הדינמיקה שלה. זה קצת כמו שרואים ב'אח הגדול'".
לדברי אירית ברזני, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, שמתמחה במורכבות פרק ב', מעבר לבית משותף בהכרח כרוך באובדן של חופש לכל אחד מהצדדים, גם לילדים. "הגבר למשל אולי לא יוכל להסתובב חופשי בבית עם תחתונים כי יש נערה מתבגרת, או שהאם פתאום נאלצת לטפל בעוד שני ילדים קטנים", היא אומרת. "המעבר יוצר מצב בו יש אנשים נוספים שתלויים בך. זה המון רווח למשפחה, ושמחה גדולה אבל זה לא נראה כמו גן עדן".
בדיוק מהסיבות הללו, על ההורים להיות משוכנעים שזו התקדמות נכונה והגיונית עבורם. עמית מציע להורים לבנות "תוכנית מעבר" שתכלול את תזמון המעבר וניהול הפרוצדורה, תוך התחשבות בצרכי הילדים. "ההורים צריכים לחשוב על הילדים משני הצדדים - איך יגיב כל ילד", הוא מסביר ומביא כדוגמא בני זוג שחוו חוויה חיובית בזכות הכנה נכונה. "היא הייתה גרושה עם ילדה בת 14 וילד בן 11 והכירה מישהו עם שתי בנות, בנות 12 ו-10. הם יצאו במשך חצי שנה וכשחשבו לעבור לגור יחד, הם החליטו לדחות את המעבר מפני שבת ה-14 עברה משברים שונים באותה תקופה. לאחר מספר חודשים, הם עשו את הצעד. כעת הם כולם מרוצים, ונוצרה כימיה בין כולם".
עמית מוסיף שכשמספרים לילדים חשוב לתת להם מרחב מספק להביע את דעתם, אפילו אם מדובר במחשבות שליליות כמו "אני מפחד" או "אני מתנגד". "הילדים צריכים להרגיש שמבצעים את המעבר יחד איתם, שיש להם שליטה על התהליך", הוא אומר. ברזני מוסיפה שכשמדברים עם הילדים לא צריך לבקש רשות מהם, שיהיה להם ברור שזהו עניין של ההורים. עם זאת, רצוי כמה שיותר לספק אינפורמציה, ולתאר את מהלך העניינים וכיצד החיים החדשים של כולם ייראו. "צריך שיהיה לילדה ברור שגם בבית החדש שלה יהיה לה חדר, ושהקשר שלה עם אביה יישאר כמו שהיה, ושמדי פעם יבואו הילדים של בן הזוג של אמא לבקר", היא מדגישה.
צעד ראשון: קביעת נהלים בבית
אחרי המעבר לבית החדש, וכשהמצב עדיין מביך ומבלבל, כדאי בהחלט לקבוע עם כל בני המשפחה נהלים חדשים. עמית: "מצד אחד כדאי לקבוע קווים אדומים ברורים כי ילדים זקוקים לכך, ומצד שני לבדוק היכן אפשר להתפשר. כדאי לקבוע חלוקת מטלות בבית, אפילו ילדים בני 6-7 יכולים לתרום את חלקם. כדאי שיהיה ברור לכולם שלא מרימים ידיים או מקללים, ושכל אחד תורם את חלקו".
יחד עם זאת, כולם צריכים להיות מוכנים לסיכוי להיתקל בקשיים, בייחוד בתקופה הראשונה. עמית: "ההורים צריכים להיות מוכנים לכך שהולכת להיווצר דינמיקה של משפחה חדשה, ושלכל אחד לוקח זמן למצוא את מקומו. לשם כך צריך לגייס הרבה סבלנות ואורח רוח".
הילדים, לדוגמה, עלולים לחוש שהפסידו את ההורה שלהם. ברזני: "הילדה שהתרגלה לגור רק עם אמא, פתאום חולקת אותה עם גבר ושתי ילדות. זוהי הרגשה של אובדן ולפעמים קנאה". בנוסף, מתחילות לצוץ שאלות של סמכות הורית – עד כמה בן הזוג משמש כהורה עבור הילדים האחרים, ומה התפקיד שלו בגידול וחינוך. "השאלה היא עד כמה ההורה מוסמך להגיד להם דברים ולהתערב בחינוך שלהם. ופה צריכה להיות הסכמה בין ההורים והם צריכים לעמוד בה", אומרת ברזני. "אחת הסכנות היא כשנולד ילד משותף, והאב מרגיש שהוא הורה של הילד הזה, אבל לא של האחרים ואז הוא עלול לנהוג בהם איפה ואיפה".
כיצד ניתן להכין את בני המשפחות לחיים משותפים? ברזני ועמית מספקים כמה עצות:
• לערוך מפגשים משפחתיים – כדאי לערוך סדרה של מפגשים, שיתחילו עוד לפני האיחוד ובמהלכו. במפגשים האלה כדאי לאפשר לילדים להביע רגשות וחששות, לדבר ולספר מה עובד בבית ומה לא, מה מצא חן בעיני הילד ומה לא. כך בהדרגה מעבדים את הנהלים החדשים של הבית. הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות הוא לטאטא דברים מתחת לשטיח ולהגיד 'נתרגל'.
• כדאי שההורים ידברו כמה שיותר על מה שקורה בבית ויספקו לילדים מידע. ככל שהילדים יידעו יותר, הם יפחדו פחות.
• לסדר את הבית החדש כך שלכל ילד תהיה פינה מסודרת משלו.
• כדאי לערב גם את ההורים הביולוגיים של הילדים (הצד השני) במה שקורה בבית החדש, כדי שהילד לא יהפוך לגיס חמישי וייאלץ להיות מושא לתחקור ולדווח להורה השני על ההתרחשויות.
• לצפות לבעיות וקשיים ולדעת שלא מתמוטטים עם כל קושי. ההורים צריכים לתת דוגמה אישית לילדים.
לא מצליחים להשתלט על תחושת הכעס? אולי אתם מכורים