רק לפני ארבעה חודשים ממשלת ישראל הזהירה את אזרחיה מפני טיסות לתאילנד עם חרדת הקורונה שהלכה וסחפה את העולם כולו. אך אפרת רוזנטל, שלושת בניה ובעלה, תושבי מרכז הארץ, באותו זמן כבר בילו בתאילנד. רוזנטל מספרת שבכל אותו הזמן שבו שהו באי קופנגן, הם כמעט ולא שמעו על המגיפה. אולי כי זה לא מתאים לשמוע חדשות מהים בקופנגן, או בכלל לשמוע חדשות.
"כשהקורונה הגיעה לתאילנד, ישראלים רבים טסו חזרה הביתה לישראל, הם פחדו מאפשרות של סגר מחניק וחששו להיתקע במדינת עולם שלישי ולהרגיש בה זרים", אומרת אפרת בשיחת עם mako מתאילנד. "כמה רחוק זה נראה עכשיו, כשכל העולם מנסה לפענח איך תאילנד הצליחה לבלום את מגפת הקורונה. איך החיים לפעמים מתהפכים לנגד עינינו, מבלי שיש לנו אפשרות לחזות או לצפות מה יהיה. הרי יכולנו להישאר כאן ולהתחרט, אבל בדיעבד מצאנו את עצמנו תקועים בגן עדן. בסוף, נשארנו כאן, שלווים ורגועים, מול שמים וים, מול זריחות ושקיעות עוצרות-נשימה".
מאז שקופנגן חזרה לשגרה וכל בתי העסק, החופים ומסגרות הלימוד נפתחו אפרת שאלה את עצמה ובדקה מה תאילנד עשתה אחרת מישראל ומדינות אחרות. "אני לא אפידמיולוגית ולא רופאה, לא אנתרופולוגית, לא פוליטיקאית ולא פרשנית חדשות. אני אמא ישראלית לשלושה ילדים שנמצאת כרגע בקופנגן וחווה מציאות אחרת לגמרי. יש כאן תרבות ומנטליות של רוגע, שקט, נועם-הליכות, הודיה ואופטימיות. בכבישים לא תמצאו אף אחד ממהר או צופר, כולם מחייכים ותמיד נראה שיש להם את כל הזמן שבעולם. הטבע שוקק-חיים ומוקף ג'ונגלים, מפלים, פרפרים, חופים עם מי טורקיז, ובשעות הערב השמש שוקעת במופע מהפנט ומרהיב, מה שגורם לך להודות קודם-כל על זה שאתה חי, ואז על זה שאתה חי בקופנגן על הים. תחושת החופש, הים הפתוח, רחש הגלים, הכחול בעיניים, החמצן, הזריחות והשקיעות, קרני השמש וויטמין ה-D שהן מפיצות".
לפי דעתה ממשלת תאילנד נמנעה מלנקוט צעדים דרסטיים מדי ובלתי-מדודים שעלולים היו להיות הרי-אסון ולהוביל לגל שני ואף שלישי. אמנם בשיא המגפה העולמית גם בקופנגן חלק מהחופים ההמוניים והעמוסים נסגרו והיו הנחיות להקפיד על ריחוק, מניעת התקהלויות ומסכות גם במרחב הפתוח של הים, אבל לא היה עיסוק בשאלה לכמה מטרים מותר להתרחק מהבית. "לא היה עיסוק אינטנסיבי בחדשות ובסיפורי אימה, היו רק עדכונים אקטואליים קצרים וענייניים".
לא הופתעת מההתנהלות?
"בהתחלה הייתי סקפטית, אני מודה. לא היו לי יותר מדי ציפיות מתאילנד האסייתית, אבל עם הזמן הרגשנו שיד מכוונת, שקולה, מפוקחת ומשרת-בטחון מנהלת את המשבר הזה. אמנם היו הגבלות שהצרו את צעדי האזרחים והתיירים, אך הן היו מדודות ובגבול ההיגיון. כשנתגלו מקרי קורונה בתאילנד ננקטו צעדי מניעה בכל המדינה וגם בקופנגן, על אף שהייתה נקייה מקורונה (למעט מקרה בודד בהתחלה של תיירת שחלתה, הייתה בבידוד והחלימה).
"נאסרו כאן התקהלויות, הייתה חובת חבישת מסכה מחוץ לבית, בתי העסק ובתי הספר נסגרו לתקופה מסוימת והיה עוצר בשעות הלילה המאוחרות עד לפנות בוקר על מנת למנוע התקהלויות במקומות בילוי. בכניסה לסופרים ולחנויות חיטאו ידיים ומדדו חום, ובאיזשהו שלב נסגרו גם הגבולות מבחוץ וצומצמה תנועת המעבורות וטיסות הפנים. זה היה הרגע שהבנו שהממשל התאילנדי לא חושב על הכיס ועל הכסף שיפסיד מהתיירות, אלא דואג לביטחונם של אזרחיו והזרים המדינה. השיא היה כשהודיעו על הארכת תוקף הוויזות חינם אוטומטית עד סוף יולי, ולאחרונה אושרה הארכה נוספת עד ה-26 בספטמבר. כל ההנחיות וההגבלות התקבלו בקהילה בהבנה ובשיתוף פעולה. למה? כי הממשל התאילנדי רכש את אמוננו, וכשיש אמון יש שקט נפשי, וכשיש שקט נפשי אנשים באופן כללי חולים פחות".
אפרת מספרת שהתוכנית של תאילנד להתמודדות עם המגיפה הייתה מדורגת ומושכלת: הגבלות שיושמו מיד עם ההתפרצות הראשונית, הגברת ההגבלות ואכיפה שקטה בהתאם לצורך בשטח, ואז הסרה מדורגת של ההגבלות בהתאם למצב. "כל החלטה עמדה בהלימה עם נתוני התחלואה המחוזיים והארציים. לא היה אפילו רגע אחד שנשמעו קולות סותרים. שגרת הקורונה נוהלה בשקט מופתי, בזהירות, אך לא בפאניקה ובהיסטריה תזזיתית. ברחבי תאילנד מסגרות החינוך נפתחו רק לאחר תקופת שקט ממושכת ורציפה, שבה לא התגלו כלל מקרים חדשים. מסגרות החינוך בקופנגן נפתחו במהלך סוף יוני ועד תחילת יולי".
איך הם מתנהלים שם ביום יום? הקורונה באה לידי ביטוי בבתי הספר למשל?
"בעת פיזור ואיסוף הילדים מהמסגרות החינוכיות ההורים נשארים ברכב ואינם מורשים לצאת, הילדים נכנסים בשער אחד אחד עם מסכות על הפנים, אוכל מהבית ומגבות ידיים אישיות. בכניסה הצוות מבצע בדיקת חום לילד ומנהל רישום מסודר, ישנה הקפדה מדוקדקת על תקנים וסידור שולחנות מרווחים בכיתות בהתאם לנהלים. בגן הילדים ההורים מלווים את הילדים עד פתח הגן, כשכולם חובשים מסכות ומחטאים ידיים, ומתבצעת בדיקת חום הן לילד והן להורה. זה לא שכאן בתי עסק ואנשים לא נפגעו, הם נפגעו בהחלט, ואזרחי תאילנד והעובדים הזרים שילמו את המחיר הכלכלי היקר שגבתה מגפת הקורונה הכלל-עולמית, אבל ננקט כאן קו-פעולה ברור, קר-רוח ורציונלי, וגם זה משהו בתקופה כל-כך לא וודאית, חסרת-יציבות ומטלטלת שכזו".
אפרת מספרת שתאילנד השגרה חזרה לחיים והתיירים שנמצאים באי כבר מבלים במסעדות, במקומות הבילוי ובחופים. אפרת מדברת בערגה ובכאב על ישראל. "אני מסתכלת מרחוק בכאב לב, באהבה ובגעגועים גדולים לארץ היחידה שיש לי, והיא נראית אבודה וסובלת מכאוס. בעיני העיסוק המוגבר סביב הקורונה מזיק ולא מאפשר לאנשים לנשום, מחליש את החוסן הגופני והנפשי, וכנראה גם מקשה על ישראל לבלום את המגפה ולהשאיר אותה מאחור. אולי השקט לא יימשך גם כאן לאורך זמן, ואולי גם לכאן יגיע מתישהו גל שני. כלום לא בטוח, חוץ מדבר אחד: ברגע הזה אני מרגישה שבטוח ורגוע לנו כאן, ואני מכירה תודה על כך שזכינו לטייל בתאילנד ולהישאר באי קופנגן שמרוחק אלף שנות אור מעין הסערה העולמית".
>> לדף המסע של משפחת רוזנטל בפייסבוק
הורים - כל מה שצריך לדעת
על הורים, ילדים
ועל מה שביניהם