היי אבא, לא פשוט לך. אף פעם לא היה פשוט אבל התקופה הזו מביאה אותך לקצה. זה מרגיש כמו בסיר לחץ, אין לאן לברוח. הילדים לא מקשיבים למה שאתה מבקש והרעש, והבלגן, ואשתך שלא מרוצה. מה בסך הכול אתה רוצה? קצת שקט, שיהיה נעים, שלא יתווכחו על כול דבר. ואז אתה מוצא את עצמך צועק, צועק כמו שצעקו אצלך בבית ושנאת את זה. מאיים, לפעמים גם מיישם אבל בעיקר מאיים. כי אתה לא באמת רוצה לפגוע אבל הגעת לקצה.
אני רוצה להגיד לך משהו: זה לא אשמתך. איך אתה אמור לדעת איך להתמודד עם ילדה בת שלוש שצורחת כי נגמר החטיף או עם ילד בן חמש שמתעלם ממך כשאתה מבקש ממנו משהו? מישהו פעם לימד אותך להתמודד עם רגשות של ילדים? מישהו פעם לימד אותך איך להתמודד עם רגשות בכלל, כולל שלך עצמך? איך אתה אמור לדעת את זה אם כשאתה היית ילד אז בכל פעם שבכית אמרו לך להירגע כי "אתה גבר!" (היית בן שלוש). איך אתה אמור לדעת איך להתמודד עם זה שהילדים לא מקשיבים לך אם בזמנו הספיק מבט מאבא או אימא שלך כדי שתעשה בדיוק מה שהם אמרו לך (או שתשקר כדי שיחשבו שעשית מה שהם אמרו לך)?
הבטחת לעצמך שעם הילדים שלך זה יהיה אחרת, שבבית שלך לא יהיו צעקות, איומים, עונשים והפחדות. ואז נולדו לך הילדים. הנה, יש משהו טוב שיצא ממה שקורה לך – לפחות אתה יכול להבין קצת את ההורים שלך. גם הם לא ידעו מה לעשות עם הבכי שלך, הכעס, חוסר הרצון שלך לעשות מה שביקשו ממך. קוראים לזה קארמה ועכשיו זה חוזר אליך (אימא שלך בוודאי מחככת את ידיה בהנאה ומרגישה שיש צדק בעולם).
רודף אחרי ילדה בת ארבע
בטח תזדהה עם הסיפור של יובל שהגיע לקבוצת ההורים בהנחייתי מבולבל ומתוסכל. כילד הוא ספג מכות מההורים שלו בכל פעם שהוא לא עשה את מה שהם ביקשו. לפעמים לא היה צורך להגיע למכות כי האיומים של אימא שלו הספיקו. הוא ידע שאם לא יוציא ציונים גבוהים הוא לא יוכל לשחק כדורגל עם החברים שלו, ולכן הוא ציית לכל בקשה.
את חוויות ילדותו הוא הגדיר כ"אסיר בבית כלא" שמבין שהוא נתון לחסדיהם של הסוהרים ששולטים בכל אספקט בחייו. הוא רק חיכה לגיל שבו יוכל להתפרנס בכוחות עצמו ולצאת מהבית ("לעוף מהבית" במילים שלו). זמן רב לפני שנולדו לו ילדיו, הוא החליט שהוא לעולם לא יתנהג כך עם ילדיו. הוא כל כך סבל כילד והחליט שהוא לא יפעיל שום סוג של כוח כשיהיה אבא בעצמו. ואז נולדו לו הילדים. הבעיות התחילו כשהם התנהגו, ובכן, כמו ילדים: כשהם רבו וצעקו ולא עשו מה שביקש. הוא מצא את עצמו ניצב בפני שוקת שבורה. הוא ידע שהוא לא רוצה להפעיל כוח, אבל הוא לא ידע מה כן אפשר לעשות.
הוא תיאר בפנינו סיטואציה ספציפית שבעקבותיה הוא החליט להירשם לקבוצת הורים: "הבת שלי בת הארבע שיחקה בכדור בסלון. ביקשתי ממנה להפסיק, הסברתי לה שהיא יכולה לשבור את הטלוויזיה. היא הסתכלה עליי והמשיכה לכדרר. אמרתי לה שוב שאני מבקש שהיא תפסיק והיא המשיכה לשחק ולהתעלם ממני. כעסתי מאוד ואמרתי לה שאם תמשיך במשחק אקח לה את הכדור. הייתי בטוח שהיא לא תרצה שאקח לה את הכדור ולכן היא תפסיק, אבל הייתי אופטימי. היא המשיכה להתעלם ממני. ביקשתי שתיתן לי את הכדור, והיא סירבה. קמתי לקחת אותו ואז היא התחילה לברוח ממני. מצאתי את עצמי, גבר בן ארבעים, רודף אחרי ילדה בת ארבע כדי לקחת לה את הכדור. באותו רגע הבנתי שאין לי מושג איך להתנהל עם הילדים שלי כשהם פשוט שמים עליי פס ולא מקשיבים לי. זו הייתה הפעם הראשונה שקצת (ממש קצת) הבנתי את אימא שלי שרדפה אחריי ואחרי אחי עם נעל כדי להרביץ לנו אחרי שהטרפנו אותה. חוסר האונים כהורה הוא אדיר! תפסתי את הבת שלי חזק בידה עד שהיא התחילה לבכות שזה כואב לה. אחרי שנרגעתי הרגשתי אשמה ענקית ו'התחנפתי' אליה כל הערב".
מזדהה? מרגיש יותר טוב שזה לא קורה רק אצלך בבית? עבדתי עד היום עם מאות אבות שתיארו בדיוק את מה שיובל תיאר, את הפער שבין הכוונות הטובות לבין המציאות. כן, זה מתסכל. אבל כן, זה יכול להיות אחרת וזה אפילו לא מסובך אם מבינים כמה עקרונות בסיסיים לגבי ילדים ובני אדם בכלל.
עקרון 1: הילדים שלך לא נולדים צייתנים
מה התפיסה שלך לגבי ילדים, הורים וחינוך? התפיסה הזו היא הרבה פעמים לא מודעת ונבנתה על בסיס מה שאמרו לך ההורים שלך או הסביבה ומעולם לא עצרת לחשוב האם אתה מסכים אתה. עד עכשיו. תבדוק עם עצמך - האם התפיסה שלך היא שילדים צריכים להקשיב ולעשות תמיד את מה שההורים אומרים ומיד? אם כן, אז בכל פעם שהילדים שלך לא מקשיבים לך ועושים מיד מה שאתה אומר משהו אצלך מתקומם ומתכונן להסתער מיד. הדיבור הפנימי שלך יישמע כך: "איך היא מעיזה לדבר אליי ככה? מה זה חוסר הכבוד הזה? איך יש לה את החוצפה, כפיות הטובה והעקשנות לענות לי ככה? היא רק בת ארבע! ארבע! אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בעוד כמה שנים. אם ככה היא מדברת אליי עכשיו, מה יהיה בגיל ההתבגרות?"
כשהדיבור הפנימי מגיע מהאגו ונשמע ככה, קצרה מאד הדרך לתגובה נקמנית. אנחנו קוראים לזה "חינוך" או "תוצאות של ההתנהגות שלה", אבל בגדול מדובר על גרימת כאב לילדים כדי שילמדו. התפיסה הזו לפיה כדי ללמד מישהו צריך להכאיב לו הייתה נפוצה מאוד בעבר, והיא נפוצה מאוד גם היום.
בוא נשנה את התפיסה ונצא מנקודת מוצא שילדים לא נולדים צייתנים. ככה זה, אנחנו נולדים עם דעה משל עצמנו ועם התנגדות פנימית לכך ש"מחליטים עלינו". אפילו לתינוק יש רצון משלו ולא תמיד הוא יירדם או יתעורר כשנרצה. לפעמים הוא יסרב לאכול, בייחוד כשמגיע שלב טעימות המזון המוצק. ניסית פעם להאכיל תינוק במחית בטטה וקישוא והוא סגר את פיו כל כך חזק עד שאי אפשר היה להכניס אצבע או כפית? הוא אומנם קטן, אבל כוח הרצון שלו גדול מאוד. אם תצא מנקודת מוצא שהילדים שלך לא חייבים להקשיב לך, לפחות לא תהיה מופתע כשהם יתעלמו ממך או יסרבו למה שביקשת.
אתה רוצה שהם יקשיבו לך, יעריכו אותך ואת דעתך? אתה צריך ללמד אותם איך עושים את זה. הילדים שלך מחקים אותך. אם תראה להם בהתנהגות שלך איך מקשיבים, מתחשבים, ממתינים בסבלנות – תקבל את זה בחזרה
גם אתה לא אוהב שמחליטים עליך ובטח לא שמאיימים עליך שאם לא תעשה משהו, אז [איום כלשהו]. הילדים שלך הם אותו הדבר (בכל זאת, הם הילדים שלך, לא?).
אתה רוצה שהם יקשיבו לך, יעריכו אותך ואת דעתך? אתה צריך ללמד אותם איך עושים את זה. הילדים שלך מחקים אותך. אם תראה להם בהתנהגות שלך איך מקשיבים, מתחשבים, ממתינים בסבלנות – תקבל את זה בחזרה. אם תכעס עליהם, תאיים, תפעיל כוח, תצעק – תקבל מהם את אותו היחס בדיוק.
עקרון 2: ילדים הם לא רציונליים ולא במקרה
הגיע הזמן לנרמל את ההתנהגות של הילדים שלך ושל ילדים בכלל: ילדים הם לא רציונליים. ככה זה, זה פיזיולוגי. זה לא קשור אליך או לשיטות החינוך שלך. זה מצב נתון. חלקים במוח שלהם נמצאים במצב התפתחותי ולכן ילדים מתנהגים כמו ילדים. הרי לא תצפה מילדה בת שלוש לנהל ישיבה בעבודה שלך, נכון? באותו אופן אין לך מה לצפות ממנה לנהל את הרגשות שלה ולחשוב בהיגיון. זו נקודת המוצא שממנה נתחיל: לילדים קשה לווסת את עצמם. בינינו, גם להרבה מבוגרים קשה לווסת את עצמם, אז מה יגידו הילדים שעדיין אין להם אפילו את היכולת המוחית לעשות זאת.
ברגע שתפנים שזה הכול עניין של התפתחות, תוכל גם לקחת יותר בקלות את ההתנהגויות המוזרות של ילדים, ואפילו לצחוק. הילדים שלי, למשל, אהבו לרחרח את האגזוז של הרכב כשהיו בני חמש. לך תבין.
אז מה לעשות בזמן התקפי הבכי ההיסטריים על כך שנגמרה הבמבה, לא הסכמת לקנות עוד ממתק או שכיבית את הטלוויזיה?
רוצה לצאת גדול? תן אמפתיה לרגש, מה אכפת לך, זה לא עולה לך כסף. תגיד משהו כמו "אני רואה שאתה מתוסכל מכך שאני לא מסכים שתקבל עוד ממתק. אני מבין אותך." ברגע שתגיד את זה תצליח להירגע מיד
בוא נתחיל במה לא לעשות: לא לרדת לרמה של הילד, כלומר לכעוס עליו על זה שהוא כועס או לאיים בעונש אם לא יפסיק לבכות מיד. כן, קשה לך לראות ולשמוע אותו בוכה, לכן בכי זו המצאה כל כך גאונית. אבל אין לך יכולת לשנות רגש של מישהו אחר. קשה לך עם הבכי? זו התמודדות שלך, לא בעיה של הילד שלך. זכותך בתור אבא לקבל החלטות, וזכותם בתור ילדים לא לאהוב את ההחלטות שלך, לכעוס, להתמרמר, להיות עצובים. רגשות הם רגשות, לא יותר ולא פחות.
רוצה לצאת גדול? תן אמפתיה לרגש, מה אכפת לך, זה לא עולה לך כסף. תגיד משהו כמו "אני רואה שאתה מתוסכל מכך שאני לא מסכים שתקבל עוד ממתק. אני מבין אותך." ברגע שתגיד את זה תצליח להירגע מיד. וכשאתה משדר רוגע גם הילדים שלך נרגעים, ככה זה עובד. הילדים שלך לא חייבים להיות שמחים תמיד ולקבל בכיף כל החלטה שלך. גם אתה לא שמח תמיד ולא מקבל בכיף כל החלטה של בכירים ממך בעבודה למשל.
עקרון 3: האופן שבו אתה מתייחס לילדים מושפע מהאופן שבו ההורים שלך התייחסו אליך
איזו שפה דיברו אצלך בבית? אם דיברו עברית אז גם אתה מדבר היום עברית. חיקית את השפה של ההורים שלך וככה למדת לדבר. אם דיברו אצלך בבית רוסית אז למדת לדבר רוסית. אתה רוצה ללמוד שפה חדשה, למשל צרפתית? אתה צריך להיות אקטיבי וללכת ללמוד אותה, לתרגל וליישם עד שהמוח שלך ילמד. ככה זה גם לגבי שפה של יחסים: אם בבית שלך היו צעקות, איומים ועונשים, זה מה שינקת והפנמת וזה מה שייצא לך באופן אוטומטי מול הילדים שלך. אתה רוצה ללמוד שפה חדשה של יחסים, למשל שפה של פתרון קונפליקטים, הקשבה, עידוד, אמפתיה ותגובות שלא מבוססות על אגו וכוח? אתה צריך להיות אקטיבי וללכת ללמוד אותה, לתרגל וליישם.
חשוב לי לציין שדרך החינוך של ההורים שלך נבעה מתוך כוונות טובות כי הם באמת ובתמים האמינו שהדרך ללמד ילד היא על ידי סנקציות. זו הייתה הדרך שההורים שלהם חינכו אותם וכך אחורה במשך דורות על דורות. אבל אתה לא רוצה להמשיך עם זה הלאה ולא רוצה להשתמש בכוח המובנה והאדיר שיש לך בתור אבא כדי להכאיב לילדים שלך.
אם הגעת עד כאן אתה מוכן לשינוי. אם הגעת עד כאן כנראה שהחלטת שמספיק עם כעס, עצבים, איומים וצעקות. אתה יכול אחרת, הרבה יותר טוב. את שיטות החינוך של פעם אפשר להשאיר לפעם. הגיע הזמן להתקדם.
ד"ר יפעת מצנר-חרותי היא מרצה ומנחת אבות והורים בישראל ובעולם. לאחרונה יצא לאור ספרה "הורות - קומדיה של טעויות מלאה בכוונות טובות" שניתן לרכישה ישירה דרך האתר שלה.