הראלוש, ילד קסם אהוב ויקר שלי, ארבעה חודשים מאז שהלכת מאיתנו והעצב אינו מרפה. זה מצחיק כי לאחרונה עצב קיבל משמעות אחרת, מהרגע שנפרץ דיסק בגב והעצבים (אלה בעמוד השדרה, כן?) מורגשים יותר מאי פעם. מסתבר כי גוף ונפש הם באמת אחד.
הראל שלי, 12 שנים היית נוכח בעולמנו. ילד סנדוויץ' בין אלה ואבירם – מה שלפי המחקרים אוטומטית הפך אותך לילד דעתן, עקשן ונחוש. ילד שלא מוותר ובו זמנית רגיש כל כך לסביבתו. "הראל שלי," אני קוראת לך כי ככה זה הרגיש תמיד. ינקת עד גיל שנתיים פלוס ולכן היית מחובר אלי יותר מכולם. עברנו הרבה בארבע השנים האחרונות. גירושים, ניתוח שלי, המחלה שלך.
ידעתי שעשית ספורט והתחטבת. ואז פתאום, התחלת להרגיש לא כל כך טוב. מילד היפראקטיבי שנמצא כל הזמן במגרש, לא רצית לצאת מהמיטה ואמרת לי בלי סוף "אמא אני עייף". את הסימנים הכחולים על הרגליים תירצנו בכדורגל. לא מרגיש טוב? קצת חום? יעבור. הרי אז חום היה רק שפעת פשוטה. קבעתי תור לקופת חולים. מדהים איך בדיקת דם אחת, כל כך פשוטה, תשנה כל כך הרבה. עוד באותו ערב התקשרו והמליצו לנו לנסוע למיון באופן מידי. כשלוקחים אותך בחדר מיון בישראל לחדר נפרד, יש רגע שבו אתה מרגיש כמעט VIP. אחר כך אני כבר קוראת בין השורות ומבינה ששום דבר יוקרתי לא קורה. אשפוז, בדיקות, הכל מביא אותי להכין את עצמי למה שעתיד לבוא.
בחדר ישיבות שרואים בסרטים כשמקבלים החלטות חשובות בחברה, הודיעו לנו משהו ששינה לנו את החיים. אחרי שסיפרו לי ולאבא, סיפרו לך. בכית. השאלה הראשונה שלי לרופאים הייתה "שוב נבטל את הנסיעה המובטחת לדיסנילנד?" כבר פעם שלישית. "הנסיעה תידחה" אמרו לנו. היא כבר לא תתקיים. רכבת ההרים היחידה היא החיים שלנו. השאלה השנייה הייתה: "האם עצב בעקבות גירושין יכול לגרום לסרטן?" אמרו לי שלא. אבל האמת היא שבאותה נקודה זה לא היה כל כך משנה בכל מקרה.
השאלה השנייה הייתה: "האם עצב בעקבות גירושין יכול לגרום לסרטן?" אמרו לי שלא. אבל האמת היא שבאותה נקודה זה לא היה כל כך משנה בכל מקרה
הוחלט על טיפול מסוים, והיית הילד הזה שמרפא את עצמו (ילד קסם, כבר אמרתי?). נכנסו לשגרת בדיקות וביקורים קבועים בבית החולים, כשבין לבין אתה טורף את החיים כמה שרק אפשר. בדיקת מח העצם האחרונה הייתה באוגוסט, רגע לפני תחילת שנת הלימודים, הבהירה שיש צורך בהשתלה. את שנת הלימודים התחלת באופן ייצוגי אפשר לומר, ליום אחד בלבד. קניתי לך תיק חדש, יומן וחולצה חדשה.
אחותך אלה נמצאה מתאימה לתרומה ב 100%. תחושה דומה אולי לזכייה בלוטו. ההשתלה אמנם הצליחה אבל אז הכל הלך והסתבך. הגוף שלך סער כמו שלא כתוב באף ספר. את הסרטן ניצחת, אבל אז הריאות שלך קרסו. שבעה חודשים של אשפוז רצוף בבידוד. ב"מסיבת השחרור" שעשינו ליווה אותך השיר "אלוף העולם" של חנן בן ארי, לימים הוא אף הזמין אותך להופיע איתו על הבמה.
אחרי השחרור חגגת את החיים בבית. התקשית באכילה, בראיה, אבל עמדת על שלך וקבעת את הכללים. עשינו הכל כדי שתהנה, תהיה עם האחים שלך כמה שיותר. אבירם עשה קרחת והוביל גם את חבריך, לכבודך. היינו בחופשות בבתי מלון, בפארק שעשועים שבו עלית על המתקנים הכי מפחידים שיש "אחרי מה שאני עובר בחיים, רכבת הרים לא מפחידה אותי".
כשהגענו לשיקום, נכנסה מעין אופטימיות חדשה לסיטואציה. כאב לך, אז כאב גם לי. באופן לא מאוד מפתיע בעיני, פרחת מבחינה חברתית, הכרת חברים חדשים ואת בנות השירות של עמותת "נותנים תקווה" שמלוות אותנו עד היום. למרות הפעילויות, השירה האינסופית במרכז המוזיקה של העמותה האשפוז היה לך קשה. חזרה ליום בודד בבית הספר הביאה שפעת ואז שוב, אושפזת. לאחר חודשיים וחצי, נגמרו שנתיים של מאבק הרואי שלך הראל. אמרתי לך שאני אוהבת אותך, שנלחמת כמה שיכולת. אתה אמיץ וגיבור. ואני משחררת אותך, שתוכל לנוח. צר לי ילד שלי שלא הצלחתי להציל אותך, אני יודעת שעכשיו אתה כבר לא סובל. אלה, אבירם ואני אכן עלינו לבמה יחד עם חנן בשבילך, אבל בלעדיך. נפטרת כמה ימים לפני ההופעה והגענו במהלך השבעה לקיים את משאלתך. עכשיו הכאב הוא רק שלנו.