רוצים כמה טיפים טובים? שיעזרו לכם לחיות עם הילדים שלכם חיים מרגשים ומלאי משמעות? אוקיי.

טיפ מס 1 : לעולם אל תבקשו מהילדים שלכם לעשות משהו שאתכם מבאס לעשות.
טיפ מס 2: לעולם אל תדברו עם הילדים שלכם בטון שהיה מבאס אותכם לשמוע.
טיפ מס 3: לעולם אל תשפטו את עצמכם כשנכשלתם בביצוע שני הטיפים הנ"ל.
טיפ מס 4, החשוב מכולם: לעולם אל תסכימו לקבל טיפים בתחום ההורות שלכם.

באחזקת הרכב, מעולה, בתכנון הטיול המשפחתי גם טוב. וגם בבישול חריימה. אבל בהורות?

לפעמים זה ממש מעציב אותי. אני מסיים הרצאה מרגשת (מרגשת אותי, כמובן) לפני מאות הורים. שעה וחצי שבהן דיברתי על האפשרויות המרגשות שפתוחות להורים כיום, על האפשרות להפסיק להיות פקידי הוצאה לפועל ולהתחיל להנהיג ממקום מעורר השראה. ואז, איש אחד מצביע ושואל " אבל בכל זאת, איך אני גורם לו להכין שיעורי בית". והאשה שאחריו שואלת: "אתה חושב שלתת לילד בן 8 סמארטפון זה טוב או לא?". וככה עוד ועוד הם מבקשים ממני עצות, הנחיות, טיפים בהורות.

אלה לא השאלות שמעציבות אותי. מה שמדכא, זה לפגוש אנשים יצירתיים ואמיצים ומנוסים בכל תחום אחר בחיים שלהם, מתייחסים להורות שלהם כמו לתיקון רכב או להכנת פשטידה.

לא משנה כמה פעמים כתבתי או אמרתי בהרצאות: "אתם אלה שיודעים מה נכון! תקשיבו לעצמכם, תקשיבו לילדכם". כמו שמיובל המבולבל מבקשים שיגיד "נהרדעא!" ממני מבקשים טיפים. נדמה שמרגע שיודעים שאני מנחה הורים ושכתבתי ספרים שעוסקים בהורות, מיד אני הופך לאחד מבעלי הטורים או תכניות הייעוץ ברדיו, אשפי הטיפים לחיים בריאים.

זה לא שאני לא מבין אותם. הרי פגשתי בחדר הטיפולים אלפי מבוגרים שנואשו מכל דרך שניסו, שכועסים, מותשים, אבל עדיין אוהבים. עדיין מסורים לילדם ופשוט מחפשים מוצא. משתוקקים שיבוא מישהו גדול וחזק וייתן את העצה המושלמת שתפתור הכל.

והיי, גם פגשתי את עצמי ברגעים האלה של חוסר האונים עם ילדותיי, רגעים שבהם גם אני הייתי משוכנע שיש כאן איזה כפתור פלאי סמוי, שאם רק אמצא אותו ואלחץ עליו, יתחולל השינוי בבית והכל יסתדר לטובה.

זה מובן לי. אבל לגבי ההורות שלי עצמי – אני כבר לא מאמין בזה. ואת באימהות שלך? אתה באבהות שלך?

יש אנשים שחושבים שאני "כבד". עושה יותר מדי עניין מכל שאלה, מכל קושי בין ילד להוריו. "מה כל העניין הזה של להקשיב, של להרגיש, של לפעול מתוך מקום עמוק ומדויק? הילד צריך לישון! מחר בבוקר צריך לקום מוקדם ולתקתק את כל ההכנות לבית ספר. אני צריך לצאת להסיע אותו בדרך לעבודה כי שם כבר מחכים לי, אז מה נסגר עם השאלות החופרות - למה הוא נאבק בי? למה הוא מתעקש לעשות הכל לאט? ככה זה ילדים. פשוט צריך ליישר אותו והכל יסתדר".

זה נכון שאני לא העיפרון הכי קליל בשכונה, אבל זה לא אני שעושה עניין. זה הילד שלך.

הילד שלך, כל עוד הוא לא ויתר עלייך ועל האהבה שלך מייחס משמעות אדירה לכל בחירה שלך. בדיוק כמו שאתה ייחסת לכל ההתנהגויות של אבא שלך. לאלה שתמכו בך, אבל למרבה הפאדיחה, גם להתנהגויות והבחירות שהקטינו אותך, התעלמו מרגשותייך ופגעו בך.

אני כאן רק צינור. סוכן. מתווך. מבקש להזכיר לך שבהורות שלנו - יותר מבכל תחום אחר בחיינו – ממש לא כדאי לחפף. למעשה מבחינת ילדינו אנחנו אף פעם לא מחפפים. גם כשאנחנו חושבים לעצמנו: "מה לעשות, זה בית הספר שקרוב לבית, לשם הולכים כל ילדי השכונה, אז גם הוא ילך לשם בשנה הבאה", מבחינת ילדנו השקענו מחשבה, התרגשנו ובחרנו בבית הספר הזה - כי אנחנו מאמינים בו.

ילדינו מאמינים בנו. מאמינים בנו כל כך, שלפעמים מפסיקים להאמין בעצמם רק כדי שיוכלו להמשיך להאמין בנו.
מבחינתם אנחנו כמו הגורו, המורה הרוחני ביחס לתלמידיו. מבחינתם, גם בגיל שבו הם כבר קצת ציניים ולא כל כך תמימים, מתחת לכל בחירה שלנו מסתתרת משמעות עמוקה. גם לבחירה שלא לפגוש אותם יותר משעה ביום. גם לבחירה לצפות מהם שיאהבו את סבתא שממש אטומה אליהם.

שי אור (צילום: אלבום פרטי)
שי אור. תעשיית הטיפים עוסקת רק ב"מה לעשות"|צילום: אלבום פרטי

אי הבנה קטלנית

זאת הסיבה שתעשיית הטיפים להורים כל כך מעציבה אותי. לא בגלל שלא טוב מדי פעם ללמוד מאבא חכם ומנוסה איך לפתות ילדה ללמוד תנ"ך. לא בגלל שזה רע להקשיב למומחית לתזונה כשהילד שלנו לא בריא כל כך. זה בסדר. לפעמים אפילו נחמד ומרגיע.

אבל כשיש קושי. כשילד חווה משבר עם עצמו, עם הגוף שלו, עם החברים שלו, עם ההורים שלו. כשמתחוללים בבית מאבקים יומיומיים, מתחת לתשוקה אל הטיפ הטוב מסתתרת התשוקה שמישהו אחר ייקח לידיו את תפקיד המבוגר האחראי במשפחה הזאת. הניסיון לפתור משבר בעצות טובות, הוא זלזול בעצמנו ובילדינו. וגם אי הבנה קטלנית לגבי מקור המשבר ותפקידו.

למה? כי כמעט כל הקשיים הקבועים בין ילדים והוריהם מקורם במשהו שמתחולל מתחת לפני השטח. משהו שנוגע לתפיסת העולם של ההורים ולאופן שבו תפיסת עולמם גורמת לילדיהם להרגיש לא אהובים. תעשיית הטיפים עוסקת רק ב- "מה לעשות". היא מתחזקת ומעצימה את ה"פרנטוס פרקטיקוס". ההורה המתפקד שכל משאביו מושקעים בלתכנן נכון, לדבר נכון, לקבל החלטות נכונות. בקיצור, בדברים המדידים. במה שעושים ואומרים על פני השטח, במה שניתן להבין ואפשר לטפל בו באמצעות עצות של "עשה" ו"לא תעשה".


אבל מקור הקשיים שילדינו מחוללים ברוב המקרים הוא עצם השתלטותו של ה"הומו פרקטיקוס" על חיי המשפחה. האמא או האבא שעושים כל כך הרבה ומרגישים כל כך מעט. שמרוב מטלות ורעיונות לא פנויים לעצור ולהקשיב, לא לעצמם ולא לילדים.

רוב הקשיים והמאבקים בבית מבטאים את תבונתם ונחישותם הבלתי מתפשרת של ילדינו. אנחנו, המבוגרים, כמו מהלכים בבית במהירות, מבטנו נעוץ למעלה בלוח האלקטרוני הדמיוני של משימות גורליות ורעיונות מקודשים שאימצנו לגבי גידול ילדים, והם כמו שמים לנו רגל בערמומיות. בולמים את תנועת המשפחה האוטומטית בהובלת ה"הומו פרקטיקוס". מבאסים לנו את החיים כדי שנשפיל מבט.

כדאי שנאט ואולי אפילו נעצור, ונסתכל פנימה לתוך עצמנו, ולמטה אל פנימיותם של ילדינו. מבחינתם, אנחנו אנשים חופשיים שיכולים גם להאט וגם לעצור. מבחינתם גם יש לנו שפע של חכמה ואומץ ויצירתיות, שיאפשרו לנו – אחרי שנעצור – גם להקשיב וגם לגלות את ההזדמנות לשינוי ולהתחזקות שמסתתרת בתוך הקושי.

מעל מליון הורדות בשנה (צילום: Shutterstock)
מישהו מאותת לכם על אווירת ריחוק בבית|צילום: Shutterstock

ילדינו, שעדיין לא ויתרו עלינו כמנהיגים, כמקור לחכמה ולאהבה בחיי היומיום שלהם, מחוללים קשיים כי הם עדיין מאמינים ביכולתנו למצוא, בזמן הנכון, לא בלחץ ולא מתוך אימה – את הדרך הפרטית והמרגשת שלנו, להוביל את עצמנו ואת ילדינו למקום מדויק יותר.

השפה היחידה

ילד בן שמונה שהופך את שעת ההתארגנות לבית הספר לסיוט קבוע של ריבים ואיומים ועונשים מאותת כך לאמא שלו על הייאוש שלה מחייה.

ילדה בת 15 שלא עושה שיעורי בית ולא מדברת עם בני משפחתה ורק מחוברת לסמארטפון שלה, מאותתת כך להוריה על אווירת הריחוק שיצרו בבית, על החוסר בקרבה ביניהם לבינה וביניהם לבין עצמם.

ילד בן 4 שמרגע שמגיע הביתה כולם יודעים שתכף ישמיד או יהרוס משהו יקר ערך – מאותת כך להוריו על חוסר ההנאה בחייהם. על הביקורת הקיצונית, הלא מודעת שלהם לכל גילוי של חושניות ויצריות.

אלה שלושה מקרים לגמרי מסוימים של ילדים שמדברים עם הוריהם ב"שפת הקשיים". זאת השפה היחידה שילדים יכולים להשתמש בה כדי לגרום להוריהם שיעצרו ויקשיבו למה שמתחולל מתחת לפני השטח. זאת שפה שלא ניתן בכלל לשמוע כשעסוקים ב"מה לעשות", כשהופכים את המסע המרתק והעמוק של ההורות לקטע ממאסטר שף שבו המתחרה שמנסה להכין חריימה, מבקש טיפים מחבריו שלמעלה במרפסת.

הדרך הנכונה להתמודד עם מצבים כאלה היא לא לנסות לפתור או לסלק את הקשיים, אלא להקשיב להם. זו גישה שבה לומדים לתקשר עם ילדינו ב"שפת הקשיים".

ב"הורות כמעשה ניסים" לא מנסים לפתור או לסלק את הקשיים אלא להקשיב להם. זו גישה שבה לומדים לתקשר עם ילדינו ב"שפת הקשיים"

האם זה מהיר ופשוט כמו טיפ טוב? ממש לא.

האם זה מחולל שינוי עמוק ומתמשך לטובה? ממש כן.

האם מתאים לכם דווקא עכשיו להתחיל להתייחס להורות שלך כאל מרחב של יצירה מרגשת שבו כל משבר הוא הזדמנות ללמידה עמוקה ואפקטיבית? אין לי מושג. אם לא, תוכל לחזור ולהשתמש בטיפים שנתתי בתחילת המאמר.

שי אור הוא מנחה הורים, מפתחת גישת "הורות כמעשה ניסים", ומחבר הספרים "הורות כמעשה ניסים" ו-"בלי גבולות, ממאבק כוחות למפגש בין רצונות"