בחדר אחד חשוך שוכב ילד אחד שקט.
משקלו שבעה קילוגרמים של שקט ועצבות.
נקרא לו ח'.
הוא שוכב וחושב על אמא. הוא לא ראה אותה כבר כמה ימים והלב שלו נקרע. הוא זקוק לקולה, למגע ידה, לנשימתה... עולמו אינו מוכר לו בלעדיה. הוא פוחד. שבעה קילוגרמים של שקט, עצבות ופחד.
מסביב לילד השקט הרבה אנשים טובים. ח' חש בכך, אבל גם חושד בכולם. כנראה שבגללם אמא שלו נעלמה, הוא חושב.
אספסוף מוסת והגיון קר
מסביב לאותם כמה אנשים טובים – רעש מהומה. הרחובות בוערים, האישונים בוערים, האוויר מלא קללות וריח של אנשים הולכים מכות. הכותרות זועקות "גוועלד!". הרבנים זועקים "גוועלד!". אספסוף מוסת, שוטרים נחושים וסוסים חסונים עונים לכולם "אמן" ורצים לשבור כמה שיותר חלונות וגפיים.
והכל בשביל ח'. כביכול.
הרי לא בשביל הילד המסכן יוצאים מאות חרדים מדי יום לגרור פחי אשפה, להשליך אבנים ולחזור מדממים עם לילה הביתה. הם יוצאים לרחובות כי רבניהם המסוכנים אומרים להם שאם לא יצאו, יבואו הכופרים, יגזלו את בנותיהם ויחריבו את ביתם.
אך האם זה מועיל לו, לילד הרעב? הוא הרי אינו יודע שאמו ניסתה לפגוע בו, אם אכן ניסתה. עבורו, היא טיפלה בו במסירות אין קץ וחסרונה הוא השבר הגדול מכל. לא הידיים הרזות, לא בית החולים, לא הרחובות העשנים, לא התמונות הנוראות בעיתונים.
נוכחותה לידו, תחת השגחה קפדנית ורצופה, יכולה לשפר את מצב רוחו ואת בריאותו. ויותר מכל, היא יכולה, בסיוע ליווי מקצועי מתאים, לתת לשניהם סיכוי לעתיד משותף.
אך אני חוששת שככל שיגברו המהומות, כך יתבצר כל צד בעמדותיו, כיאה לירושלים. כתבי האישום יצטברו על המדפים, פשקווילים צעקניים יצטברו על הקירות ושנאה הדדית תצטבר בחדרי הלבבות. אז יגיעו החגים והעסק ירגע. ובשנה הבאה יפתח איזה בית קולנוע בשבת, והפורעים יחזרו בחדווה לרחוב.