הסברתי לה בקול הכי נמוך שלי שאמא רוצה לצאת קצת עם אבא לבד, שהיא נשארת עם אחותה אביב ועם הבייביסיטר וכשהיא תתעורר - כבר נהיה בבית. כמובן שהיא סירבה להבין (כלומר לא רצתה) ולצד הסופרן, הפעילה את התותחים הכבדים באמת: השתטחה על הרצפה, ייללה, בכתה ונהמה לכל עבר על זה שמשפחה זה כולם ולא רק אימא ואבא, ובייחוד שהגננת אמרה ש"יום שבת זה יום שבו כולם צריכים להיות ביחד ולבלות זמן איכות". המונולוג נמשך ביללות שהיא רוצה לבוא אתנו ולא מוכנה שנלך לבד.
הבנתי שאני צריכה לשנות אסטרטגיה. פניתי אליה בצורה הכי ברורה וחד משמעית בלי להתקפל או להרגיש אשמה ואמרתי בקול רגוע אך תקיף: "מיה, אבא הוא גם שלי ותכלס גם הייתי פה קודם אז גם לי מותר להיות אתו לבד, אז תישארי בבית ותתנהגי כמו גדולה".
מיה עשתה את המעשה החכם והבוגר והפעילה את תכנית המגירה שזה ללכת ולהתרפס כדי שאבא לא יעזוב אותה לבד. אני קולטת שהוא קרוב לשבירה, אני מסתכלת אליו במבט חודר שלא תחשוב לרגע שזה עובד עליי ואומרת לו (באנגלית "don’t give up , we are going"). זה עבד.
בזמן שאני מתחילה להתארגן ולהתייפייף לכבוד היציאה, אני רואה שהיא מחזיקה את העפעפיים שלה מתוחות כל כך כדי שתוכל לעקוב אחר כל צעד שלי ולחכות לבייביסיטר. כשזו מגיעה היא לא נכנעת ומנסה בחיבוקים ונשיקות לשכנע אותה לישון איתה בסלון. הן מתבוננות בי לקבלת אישור, אני משחררת מעט ומרשה "רק עוד עשר דקות".חיבוק ונשיקה ובייי. ידעתי שהקרב בצהריים היה סתם מבחן, אבל צלחתי אותו.
לא מוותרת. לא מתנצלת
כבר בלידה הראשונה הבנתי שאני אצטרך לוותר הרבה על עצמי לטובת הילדים שלי-האוכל שמתקרר,נס קפה שהופך לאייסקפה והעייפות הקבועה. אבל עם הזמן, אני מבינה עוד יותר שיש גבול גם לוויתור העצמי, ושתמיד יש דרך אחרת לשמור על הרצונות שלי מבלי שזה סותר את הנתינה שלי אליהן. לפני שהפכתי לאמא לא חלקתי דבר עם אף אחד. ברור לי שהמציאות השתנתה אבל גם היום אני מחליטה עד כמה אני מוותרת ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. הנה כמה מהדברים שלא תתפסו אותי עושה.
1. אוכל: לילדים יש נטייה תמיד לרצות את מה שיש בצלחת שלך. וכשאני אומרת שלך, הכוונה היא כמובן שלי. זה אנושי, זה טבעי אבל לא בבית שלי. אז כשאני מכינה להן ארוחת ערב מפנקת ובריאה (ותאמינו לי שהיא כזאת), וכשהן מסיימות, מתיישבת לאכול את הארוחה שלי – אז זה הזמן שלי. הן יכולות לקבל ביס אבל בזה זה נגמר.
2. שוקובו. הנה סיטואציה שחוזרת על עצמה לפחות פעם בשבוע בקיץ. אנחנו בים, ומעבירות לפחות שעה בקיוסק בדיון החוזר והבלתי נגמר: נסיכות-בובספוג-צבי הנינג'ה? עד שהן מחליטות, גם אני מבינה שאני ראויה לאחד משלי והולכת, איך לא, על הכי מושחת. ואז ברור שהן יירצו את שלי – המקסימום שהן יקבלו זה ביס. השוקובו הוא שלי ואני פחות בעניין של ארטיק נסיכות עם ביקיני.
3. מקום ישיבה. מחקר מצא כי המקום הכי נוח לילדים לשבת עליו זה על הרגליים של אמא. טוב, זה לא מחקר מבוסס אבל יש לי תחושה שאם היה כזה, זו הייתה התוצאה. אז תשמעו, יש זמן לברכיים של אמא, וזה ממש לא בזמן הארוחות. אמא רוצה לאכול בנוחות ובשלווה, בלי שנתפס לה התלת ראשי. איזה מזל שיש כסאות לכל אחד בבית, הא? קסם ממש.
4. מיטה. רוצה להתכרבל עם אמא ואבא לכמה דקות? זה הכיף הכי גדול שיש, אבל המיטה שלנו היא של אמא ואבא. לישון איתנו לילה שלם? וואלה, לא נוח לי.
5. זמן מסך. תגידו מה שתגידו על זמן מסך אבל בשבת בבוקר, אני רוצה לשתות את הקפה שלי עם מוזיקה ולא עם "יחידת החילוץ" – הקטנטנות לא יתפסו לי את הסלון. אתן מוזמנות לטלוויזיה בחדר השני.
גישת האימהות שלי אומרת שאם אני עושה בשבילי ולמעני זה לא אומר לרגע שזה בא על חשבונן. אני מאמינה שהבנות שלי צריכות לדעת שמה ששלי שלי- אני מחליטה על מה לוותר ומתי . בגישה הזו אני מלמדת אותן גבולות ומחנכת אותן לכבד את הרצון שלי ובכך לכבד רצונות של אחרים ויותר מהכול לבנות לעצמן את המקום שלהן. אני פה כדי להיות האמא הכי טובה שאני יכולה: מעניקה, מפנקת, מכילה אוהבת, אבל יותר מהכול אני גם מחנכת כי הן זקוקות להורה שעומד על שלו ומציב גבולות וזה גם מה שמעניק להן ביטחון וגורם להן ליציבות בחייהן.
אתן מוזמנות לעקוב אחרי הדף שלי באינסטגרם ובפייסבוק "סופר אמא על עקבים"
>> בפעם הקודמת: אם לבת יש לי חגיגת יום הולדת, לי מגיע פסטיבל