ההורות היא לא פיקניק, ויש אפילו רגעים בהם התחושה היא שאנו הולכים בשדה מוקשים, כשברור לגמרי שהפיצוץ הבא בדרך. גם השיקוף שמעניקים לנו ילדינו עשוי להיות לפעמים פחות ממחמיא, בעיקר כשהסבלנות פוקעת, הדציבלים עולים, השיער נתלש והייאוש מזדחל לו. טליה דור, מאמנת אישית וגם אם לילדה דעתנית, יצרה רשימה של תשע תזכורות שעשויות לשפוך אור חדש ומעודד ולהעניק כוחות לקראת האתגר הבא.
זה משחק לטווח ארוך כל העניין הזה. כדאי להזכיר לעצמי שאם אמרתי "כן" כשאולי היה נכון יותר לומר "לא" זה לא אומר שנכשלתי. זה לא אומר שהבת שלי לעולם לא תדע לקבל "לא". זה לא אומר שהפסדתי במלחמה. שנכנעתי.
אין מלחמה. למרות שזה לפעמים יכול להרגיש כאילו יש. למרות שלפעמים אני ממש משוכנעת שהיא עושה לי דווקא. למרות שחדר השינה המתוק והתמים שלה יכול להרגיש ברגע כמו זירת איגרוף כשהשעה 23:00 בלילה והיא לא מוכנה לישון. היא תמיד בעדי ואני רוצה לזכור שאני תמיד בעדה.
מה שאני "אגיד" זה כמעט אף פעם לא יהיה העניין. זה תמיד מה שאני "אהיה". יש לה כוחות פלא לילדה שלי, היא מרגישה כוונה מעבר להכל. כשאני מבוהלת, לא שלמה עם עצמי, מפוחדת ומבולבלת - היא תדע. לא משנה בכמה מילים יפות אעטוף את זה או אנסה להשמע עוצמתית. היא תדע.
זה גם בסדר להיות מבוהלת. זה בסדרלהיות לא שלמה עם עצמי, מפוחדת ומבולבלת. גם אני גדלה פה, לא רק היא וחלק מתהליך של גדילה זה להיות לא שלמה, לטעות, ליפול.
זה לא תהליך שעומד להסתיים. אין נקודת סוף. אין מבחן סיום. וזה מבאס לפעמים, אני ממש אוהבת להרגיש שהגעתי אל ה"מטרה". אבל לצערי או לשמחתי המטרה פה היא הקשר. הקשר בינינו, הקשר של כל אחת עם עצמה. וזה לא ייגמר אף פעם. גם לא כשכבר לא אהיה פה.
זה לא גדול עלי. גם אם 90% מהזמן נדמה לי שכן, שאני פשוט בת שש ושאין לי מושג מה אני עושה. זה לא גדול עלי. "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע" לא? אז כנראה שאני מוכנה כי הנה - המורה שלי הגיעה. היא פחות ממטר גובה כרגע, זה נכון. אבל הגודל לא קובע במקרה הזה. זה אתגר שעוצב במיוחד עבורי, למידות שלי.
זה לא פרויקט. הבת שלי היא לא הפרויקט שלי. ההורות היא לא פרויקט שמקבלים עליו ציון. היא נשמה עדינה שקשורה אלי ואני אליה. רוב הפעמים שאני מסתבכת זה כשאני שוכחת את זה ומנסה לחשוב איך הכי נכון לפעול כדי לטפל ב"מצב" הזה. היא לא מצב - היא בן אדם שוווה לי לפגוש.
צריך לזכור להגיד לה תודה גם כשקשה. תודה על חיבוקים ונישוקים ואהבה זה קל. תודה על בכי, צעקות, תודה על השתטחויות על הרצפה באמצע הרחוב זה קצת יותר קשה. אבל אם היא לא תעשה את זה איך אדע לזהות את הגבולות שלי בתוך עצמי? איך אפתח אינטואיציה? איך אלמד להיות מנהיגה אמיתית? יש לה כוחות על לילדה שלי. היא אוהבת אותי והיא לא תוותר לי. כל מה שהיא עושה, במיוחד הדברים שקשה לי איתם - הם קריאה עמוקה שלה אלי להתפתחות. היא מזמינה אותי לגדול. להתייצב. לגלות בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים. אני מגדלת אותה, והיא מגדלת אותי.