העולם לא מפסיק לסקר את סיפורם המחריד והמטלטל של ילדי משפחת טורפין מקליפורניה, דייויד, 56, ולואיז, 49, שגידלו בתנאים מבהילים את 13 ילדיהם, בני שנתיים ועד 29, והצליחו לשרוד על אף תת תזונה וכבילה באזיקים. בת ה-17 שהצליחה לברוח ולהתקשר לרשויות פתחה את תיבת הפנדורה הזו, ההורים יובאו למשפט ויתמודדו עם עשרות האשמות שונות של התעללות והזנחה, כולל התעללות מינית של האב בבנות.
ההורים, אגב, מתנערים מכל ההאשמות ועכשיו מתמודדת הקהילה עם כאב הלב, האימה, וגם האחריות הקולקטיבית והעיוורון שהפגינה כלפי דבר איום כל כך שהתחולל תחת אפה. היומנים של הילדים, אותם מצאה המשטרה, אמורים להוות הוכחות חותכות לדברים שהתחוללו מאחורי דלתות הבית הנאה בפריס, קליפורניה, והנוגעים בדבר מתפנים להניח רגע לעבר הכואב ולהביט קדימה. השאלה המטרידה את כולם היא: מה יהיה עכשיו על 13 הילדים, שחלקם כבר אנשים בוגרים?
השכנים כולם העידו שהיו בטוחים שהילדים הגדולים, שמתברר עכשיו שהם בגילאי העשרים, הם בני 12, והסיבה לכך היא קומתם הזעירה והרזון הקיצוני שלהם. התנאים המחפירים בהם גדלו יצרו בעיות התפתחותיות מגוונות, ויש לצפות שהם סובלים גם מבעיות רגשיות וקוגניטיביות שונות. כל בני המשפחה נלקחו לבית החולים לבדיקות שונות וזכו לטיפול אנטיביוטי והערכה ראשונית. על פי הצהרת המשפחה, כולם סובלים מנזק עצבי, קוגניטיבי וגופני, הם סובלים מתת תזונה, אנמיה קשה, והמבנה שלהם זעיר וחלוש. חלקם, מדווחים, לא יודעים מהי משטרה ולא שמעו על תרופות מעולם. מפליא שכל הילדים שרדו, ועכשיו ברור ששילובם בחברה עומד להיות מאתגר.
מומחים רבים נדרשים לנושא, ודעותיהם חלוקות. סוזן קרטיס, מומחית לילדים שעברו התעללות, מאוניברסיטת קליפורניה, מתעקשת שעל 13 בני המשפחה להשאר יחד, ולקבל כמויות אדירות של אהבה. ״הם יוצאים מתוך עולם מחריד לתוך עולם לא מוכר שהם לא מבינים את חוקיו ולא יודעים עליו דבר. הם מכירים רק אחד את השני. זה הדבר היציב היחיד שהעניקו להם הוריהם. אני ממליצה על צוות מטפל קבוע. אנשים שילוו אותם בכל יום, כל היום, יספקו מגע אוהב ועדין, ונוכחות נעימה, ויקחו אותם יד ביד לתוך העולם שלנו. אני לא מאמינה במערכת המשפט ובבתי האומנה שהיא מספקת, בעיקר במקרים מפורסמים כאלה, אז מחפשים אנשים מסויימים פרסום ומבקשים לקחת חסות על הילדים הללו מסיבות לא נכונות.
״הילדים האלה לא יודעים מה זה בכלל ׳נורמלי׳,״ אומרת נורה בלדריאן, פסיכולוגית קלינית מלוס אנג׳לס המעורבת בתיק המורכב. ״והם לא יודעים מה לא נורמלי. הם חיו כבולים בשלשלאות. יקח להם המון זמן להסתגל לחיים רגילים.״ גם בלדריאן חושבת שכדאי לשמור על האחים כקבוצה ולחשוף אותם בהדרגה לחוויות חיוביות. לטבע, למוזיקה. ״עליהם להחלים מהניתוק מהוריהם ומהעובדה שהוריהם עשו להם דבר מחריד. עליהם לפתח הערכה עצמית וכישורים רבים, למצוא חלומות לעתיד.״
ג׳ון פיירבנק, פסיכיאטר ילדים העומד בראש המרכז הלאומי האמריקני למתח טראומטי בילדים, חושב שהמפתח להצלחת ההחלמה הוא בפענוח היחסים בין האחרים, וששמירת על הקבוצה היא לא בחירה חיובית אוטומטית. ״חלק מהם ודאי שמשו כהורים לילדים מסויימים, אחרים יצרו חבורות פנימיות, ודאי היו גם התנגשויות ויריבויות. הנטייה של כל הילדים הללו היא, מן הסתם, לא לבטוח במבוגרים. יש לנו כבר דוגמאות של ילדים ששרדו מקרים דומים והצליחו להשתלב בחברה. בניגוד לילדים אחרים, בני המשפחה למדו לדבר, לקרוא ולכתוב, מה שנותן להם לפחות כלי שימושי אחד לצאת איתו לדרך.״
הילדים, שלא ראו רופא שנים רבות, הורו לישון ביום ולהיות ערים בלילה, נאלצו לצפות בהוריהם אוכלים מולם, התרחצו פעם בשנה, וקיבלו עונשים אם נתפסו רוחצים את גופם מעל לפרק כף היד. העונשים היו רבים, על דברים שונים, וכללו הלקאות, כבילה למיטה במשך שבועות ואפילו חודשים, והשפלות שונות. בת ה-17 שהצליחה לברוח תכננה את הבריחה במשך שנתיים. הרשויות חשבו שהיא בת עשר, והיא סיפרה ששניים מאחיה הגדולים שהיו אמורים להצטרף אליה נבהלו ברגע האחרון ונשארו מאחור. ההפקה ההוליוודית כבר בדרך.