אתה כבר גדול! אז אין לך מה לפחד, ובכלל, איך אתה מתנהג? תסדר, תחכה, תתארגן, תעזור, נו באמת, אתה כבר ילד גדול!
לעיתים יש לנו ההורים נטייה לחבר את המשפט "אתה כבר גדול" לרגעים שבהם אנחנו לא כל כך מרוצים, ומצפים שהילד שלנו כבר יעשה דברים בצורה אחרת, או ליתר דיוק, יותר בוגרת. לעיתים המשפט הזה נפלט לנו כשאנחנו בכלל מתוסכלים או כועסים בעצמנו, כי קיווינו למשהו שבסוף לא קרה, כי אף אחד לא קרא את המחשבות שלנו.
אבל העניין הוא שאנחנו אומרים את זה דווקא כשהילד טועה: "מה חשבת לעצמך, אתה כבר גדול", או כשהוא שוכח: "שוב שכחת, איפה האחריות שלך? אתה כבר גדול" או פוחד: "זה בכלל לא מפחיד, אתה כבר גדול".
אנחנו כמהים לייצר איזה שינוי בהתנהגות, טוויסט מהיר בעלילה, אז אנחנו מנסים להראות לו נקודת מבט כזו שיוכל להבין את התמונה הגדולה. אנחנו עושים את זה תוך כדי איזו השוואה, נניח לאחותו הגדולה, או אולי מכבים אצלו את החשש או התרגשות – כי בתוכנו אנחנו כבר מאמינים שזה קטן עליו, שזה ממש שטויות. כדי להראות לו את אותה פרופורציה אנחנו בטעות מספרים לו שהבן של החברה, שגם קטן ממנו בשנה, "כבר עושה את הסולם בקלות, אז כנראה שזה בכלל לא מפחיד", או "תראה איך הוא מחכה יפה בסבלנות בתור, בלי לנדנד אפילו פעם אחת, אז קדימה, חמוד, תחכה ותתנהג בהתאם לגילך". וכמובן, לא נשכח את ההבטחה הגדולה: "יהיה לך ממש כיף!".
אבל האמת היא שכל זה לא נותן לו טיפת בטחון, אלא בעיקר פקפוק גדול בעצמו. אמנם בעזרת כל הדוגמאות האלו התכוונו לספר לילד שהוא בעצם כבר יכול, שאנחנו מאמינים בו וסומכים עליו, אבל העניין הוא שאנחנו לא מנופפים במשפט הזה מהכיוון הנכון.
ברגעים שבהם הילד חושש, פוחד, מסרב לעזור, לא מבין משהו או לא מתנהג בהתאם למה שציפינו, אנחנו בעצם מעבירים לו מסר ביקורתי, מכווץ ומקטין, שגורם לו לחשוב "הנה אני מאכזב את אימא ואבא, שציפו ממני שכבר אהיה מסוגל או אדע את התשובה, ומכיוון שלא עניתי על הציפיות שלהם, הם ממש לא מרוצים ממני".
כך, במקום לעודד את הילד באתגר שניצב בפניו ולתת לו בטחון, או קודם כל רצון, שזה הרי כל הרעיון בעצם, יצרנו אצלו ספק ביכולתו ובעיקר העברנו לו את המסר שהוא לא – לא יכול או לא מסוגל, וגם לא מספיק – לא מספיק אמיץ או לא מספיק מבין, ובמקום להפיח בו אומץ, אנחנו פוגעים בתחושת הערך העצמי שלו. פתאום, זה לא ממש נשמע לו להיט "להיות גדול".
אז מה כן אפשר לעשות?
הפער בין המצוי לרצוי
לעיתים אנחנו מעדכנים את הציפיות שלנו מילדנו, כי ראינו שהוא יכול לעשות כבר דברים חדשים, זיהינו צמיחה ומיומנויות חדשות, והרגשנו שאפשר להעביר לאחריותו כל מיני משימות חדשות. אבל אנחנו שוכחים לשתף אותו בכל הדברים הנפלאים שראינו וזיהינו שהוא כבר מסוגל ועושה, ושבזכותם אנחנו מעבירים דברים לטיפולו או מצפים ממנו ליותר – הרי זה לא בשל גילו, אלא בזכות כישורי החיים שרכש.
כדאי שנגיד לילד משהו כמו: "שמתי לב שאתה מאוד אחראי עם... ואני מרגישה שאתה כבר יכול גם..." – או כל דבר דומה שנראה לכם מתאים – כלומר אנחנו באים ממקום מפרגן, ששם לב וזיהה כישורים חדשים, ולא ממקום מבקר שאומר "היי, מה קורה איתך, אתה כבר גדול".
בנוסף, לא נדלג על הדרכה קטנה, כי לעיתים יש דברים שכל כך ברורים לנו שאנחנו עושים אותם בעיניים עצומות, אבל הילד לא מודע לכל השלבים בתהליך הזה שמתרחש לנו בראש. לכן, נדגים, נלווה ואז נשחרר – וכך יהיה תיווך של הדברים שחשבנו עליהם ביננו לעצמנו, גם עם ילדנו.
התייחסות עניינית
נתייחס ספציפית לאירוע שקרה היום לילד, ולא כחוויה מתמשכת שצובעת אותו. לדוגמה, אם הילד הפיל כוס, גם אם זה לא היה אירוע חריג, נשתדל להימנע מלכנות אותו מגושם. נשתדל לא לתייג אותו כשכחן, פחדן, שובב או עצלן, לא נשבץ אותו במשבצת ואז בטעות נקבע אותו שם, אלא נתייחס לעובדות, למה שקרה כרגע. אם נראה שהילד שכח כל השבוע את הציוד לבית הספר, ניזום שיחה משותפת רגועה, מנותקת מהאירוע, נשתף אותו במה שראינו ונבדוק איתו אם יש לו רעיון שעשוי לעזור לו לזכור איזה ציוד עליו לקחת איתו, ואם הוא מעוניין נציע לו רעיונות משלנו – כי אנחנו הרי לטובתו ורוצים שיפתח את המיומנות הזו. הרעיון הוא לשים את זה על השולחן בלי ביקורת, לצד שאלות שיעזרו לו לפתח כלים, להגמיש ולהרחיב את מה שהיה, ולא כגזירת גורל למי שהוא.
מודעות שתאפשר לו באמת ללמוד מהטעות
לראות את הילד במצבים שהוא שוגה, ולא למהר לתקן אותו או את טעותו, אלא לאפשר לו לצמוח ולגדול מהמקום הזה בעצמו, כך שיוכל לקחת אחריות כשאנחנו שם לצדו, משתתפים בצערו כשלא הלך, אך מאפשרים לו ליפול ולקום. טעויות הן חלק מהמשחק, מההתנסות, מהדרך, ולכן מותר וכדאי להתנסות כבר מגיל צעיר, כי לקום מנפילות באופן כללי בחיים היא מיומנות חשובה.
לתת כבוד לקצב של הילד
בלי לדחוף אותו למקום שאינו מעוניין או עדיין לא בשל, בלי לעשות עניין גדול על אותם רגעים, בלי "נו", בלי שיפוטיות ובלי ביקורתיות. לתת לו להיות מי שהוא, בלי להעביר לו מסר שהוא מאכזב אותנו או שאנחנו לא מרוצים ממנו. חשוב שכן נמשיך להציע, אבל בלי לחפור יותר מדי, אלא ברגישות ובהדרגתיות, תוך כדי שאנחנו נותנים מקום בטוח להתנסות, ובעיקר עם תמיכה וקבלה של הקצב האישי שלו. חשוב לראות את ההתקדמות על הציר שלו, בלי להשוות לאח, או חבר מהגן, לצד הכלה ואמפטיה לצורך ולרגש שלו, כשאנחנו משדרים לו שהוא מובן ומקבלים את תחושותיו.
לזכור שלכל ילד יש את הקושי והאתגר שלו
גם אם כל הילדים נראים כבר כאלו בוגרים, יש דברים שנראים לעין יותר וכאלו שנראים פחות, וההשוואה לילדים אחרים לעיתים מפילה אותנו עמוק בפנים, כי כל אחד מתמודד עם משהו אחר מכיוון אחר – זו הדרך הייחודית של כל אחד. לכן, נתמקד בילד שלנו ונראה מה נכון ומתאים לו.
והכי חשוב, כשאנחנו אומרים לו "אתה כבר כזה גדול", שיהיה ממקום של להרים לו: "איזה יופי שאתה כבר גדול", שזה שווה ל-"יכול", שיידע ששמנו לב לאותם רגעים עם הניסיונות החדשים והמאתגרים, אותם רגעים שהתגבר על חשש, טעם משהו חדש, חיכה בסבלנות, שהוא זכר דברים חשובים, שהוא עשה למען עצמו או המשפחה, גילה אמפתיה לחבר ובעיקר, נראה את הצעדים הייחודים שלו, כי הוא אהוב ממש כפי שהוא, קטן או גדול.
הכותבת ארבל שרייבמן היא מדריכת הורים, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך