עכשיו אני

כאשר שמו את מיה בתי בזרועותיי אחרי שיצאה לאוויר העולם, הסתכלתי עליה וחשבתי שאין יצירת פאר גדולה ממנה. שאפילו אלוהים לא יכול להיות כל כך גאה בעולם שברא, כמו שאני הייתי גאה ביצור המופלא, הקטנטן וחסר האונים הזה שנצמד לחיקי.
ידעתי שמעתה והלאה אצטרך לתפוס פיקוד, לשמור ולטפח את המתנה היקרה לי מכל - ילדתי, בשר מבשרי.

ואז נפל דבר. יצאתי לבילוי עם חברותיי וניגשו אליי שתי בחורות שהציגו את עצמן כמפיקות של תוכנית ריאליטי ב"קשת" בשם "האח הגדול". הן שאלו אם הייתי רוצה להשתתף בתוכנית כזאת. באדישות מוחלטת נתתי להן את מספר הטלפון שלי ושכחתי מהעניין.

לאודישן הלכתי ממניע ספורטיבי לחלוטין. ואז הזמינו אותי לעוד אודישן, ועוד אחד, ואני נעניתי. באופטימיות זהירה, חשבתי שאולי בסוף ייצא מזה משהו.

מה יגידו עליי ברחוב?

הדרך לבית האח הגדול לא הייתה פשוטה בשבילי. אינסוף התלבטויות, תהיות, מצפון שלא מפסיק לייסר. שאלתי את עצמי שאלות שלא היו לי עליהן תשובות. למשל: "תגידי, את נורמלית? את באמת מתכוונת לעזוב את הבת שלך לתקופה כל כך ארוכה בשביל ריאליטי?" וגם: "מה יגידו עלייך ברחוב? איזה ביקורות נוראיות תקבלי מהקהל בבית?"
אבל השאלה שהעסיקה אותי יותר מהכל הייתה איך הדבר ישפיע על חייה של מיה. האם בעצם היעדרותי אני דנה אותה לחרדת נטישה מעתה ועד עולם?
ומהצד השני הייתי אני – אישה שרוצה שדלתות חדשות ייפתחו בפניה, שמעוניינת להרחיב את אופקיה ולעשות משהו למען עצמה לשם שינוי.
שלוש שנים השקעתי בילדה – לא הגיע הזמן שאשקיע קצת גם בעצמי? והרי אם לא אלך, לעולם לא אסלח לעצמי על שפספסתי הזדמנות, ואת מיה אני לא משאירה לבדה - יש לה משפחה אוהבת ותומכת.
החלטתי בכל זאת שאני הולכת על זה, והמשפחה שעמדה מאחורי ועודדה אותי רק חיזקה את החלטתי.

ועדיין לא הייתי שקטה. התייעצתי עם פסיכולוגית ילדים שאמרה שהילדה עלולה לגלות סימני מועקה, אולי לא מיד, אך אחרי תקופה מסוימת. היא הסבירה לי מה יהיו הסימנים ואני ביקשתי מבעלי שאם הילדה תראה רגרסיה בהתנהגותה ותשדר מצוקה - יודיעו לי מיד באמצעות מפיקי התוכנית ואפרוש.

רק אני יודעת כמה לילות חסרי שינה עברו עליי בדאגה למיה, אפילו עוד לפני שהתכנית התחילה. וכמה לילות כאלה עברתי בבית האח הגדול? אני זוכרת שבכניסה לבית האח, ראיתי את מיה על פני המסך הגדול ולרגע רציתי לוותר על הכל ולרוץ אליה, לאחוז בה ולומד לה – "יפה שלי, אמא לא הולכת לשומקום".
בבית האח הגדול חשתי כאילו כרתו לי איבר מגופי, אך התנחמתי בזה שהשארתי אותה בידיים נאמנות ואוהבות, ובעובדה שתמיד אוכל לצאת מהתוכנית כשארגיש שהגעגועים קשים לי מדי.

את אמא? שבי בבית

אני לא מצליחה להבין את הביקורות הנוקבות שמופנות כלפי אימהות שבוחרות להשתתף בתוכניות ריאליטי. הרי כלפי אבות אף אחד לא מפנה כל טענה, אבל אמא שעוזבת את הבית לכמה שבועות? אוי ואבוי!
מטריד אותי שכולם כאילו נלחמים על שוויון זכויות בין גברים לנשים, אבל בפועל רק מחזקים את הסטיגמה שאישה צריכה לשבת בבית עם הילדים ורק הגבר רשאי לפתח את עולמו מחוץ ליקום החיתולים-בישולים-כביסות.

אני שואלת בכנות: האם היעדרותה של האם משפיעה על הילד יותר מהיעדרותו של האב? ואולי מאחורי העליהום על אימהות כאלה מסתתרת עוד קביעה אומללה, שלפיה אישה בת שלושים פלוס – עבר זמנה, ומה פתאום היא בכלל חושבת לפרוץ פתאום, הרי היא כבר מבוגרת, לא מתוחה מספיק?
אז אני חושבת שאימהות מועילות מאוד לתכניות ריאליטי בכך שהן מביאות למסך את ניסיון החיים שלהן ומעשירות את הצופים הרבה יותר מילדות בנות 23 שעדיין לא יודעות לאן חייהן מובילים. אמהות זאת קריירה בפני עצמה ואני מורידה את הכובע בפני כל אמא שמנסה למצוא את האיזון הנכון והכמעט בלתי אפשרי בין חיי משפחה לקריירה והתפתחות אישית.

למזלי, הודחתי מהתוכנית זמן קצר אחרי שהתחילה, מה ששם סוף לדאגות וללילות חסרי השינה. לא נפלתי ברוחי ורק שמחתי להחזיק את מיה שוב בזרועותיי.

מה אעשה עכשיו? לאן אמשיך מכאן? אינני יודעת עדיין. אני בודקת אפשרויות שונות, ותוהה ביני לבין עצמי האם כל זה היה כדאי. האם הלבטים, הדאגות והחשיפה האכזרית מול הצופים היו שווים את החוויה. ימים יגידו. בינתיים טעמתי כמה רגעים של זוהר ותהילה, וגם אם הייתי מעדיפה להרוויח אותם בדרך אחרת, הגונה ותורמת יותר לחברה מאשר תוכנית ריאליטי – אין בי חרטה, ואולי מעז ייצא מתוק.
ואם לא? אז לא. חשיפה תקשורתית היא לא בהכרח המפתח לאושר. ילדה מקסימה כמו מיה, משפחה אוהבת, חברים טובים ובריאות טובה - הם הדבר האמיתי.