לפני מספר שנים הקימה קייט סוונסון הקימה את הבלוג Finding Cooper’s Voice ("למצוא את הקול של קופר") כדי לדבר על חייה עם בנה קופר, שנמצא על הרצף האוטיסטי. תחילה היא שפכה את לבה מדי יום בפני קוראים ספורים בלבד, ומטרתה היחידה הייתה לדבר על רגשותיה. אבל עם הזמן יותר ויותר אנשים גילו את הטקסטים הכנים שלה, ועכשיו יש לה מאות אלפי עוקבים בפייסבוק, באינסטגרם ובבלוג שלה.
סוונסון צמליחה לתאר בצורה מושלמת לא רק את הרגשות שלה, אלא גם את המציאות של הורים באופן כללי. מעטים יכולים לצייר חוויות פנימיות מורכבות בצורה כל כך חדה, והפוסט האחרון שלה, שכותרתו "מעולם לא תיארתי לעצמי שלהיות אימא יהיה כל כך קשה", הוא לא שונה.
"היי, קוראים לי קייט ואני בת 36, ויש לי מקרה חמור של אובדן זהות. או שאולי זה משבר אמצע החיים. או קצת דיכאון אחרי הלידה. או שאולי אני פשוט עייפה, שמנה וסחוטה נפשית.
מי יודע איזה מהם.
יש לי שלושה בנים, בעל, בית ומשרה שאני אוהבת. התברכתי זאת לא מילה.
הקדשתי את חיי לבני האדם בחיי. ושוב, רוב הימים אני שמחה לעשות את זה. אבל יש ימים, יש שבועות, שאני לא מרגישה ככה. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי בדרך.
אני מסתכלת במראה ובקושי מזהה את עצמי. וככל שאני מתקרבת לגיל העמידה, זה ממש מפחיד.
זה לאו דווקא שאני נראית זקנה. זה שאני נראית כמו מישהי שאני אפילו לא מזהה. אני נראית עייפה. אני נראית כאילו הזנחתי את עצמי. אני נראה כועסת. אני נראית כאילו אני כל הזמן רצה. רצה למקלחת, רצה לאכול, רצה להסיע, לאסוף, להגיש ארוחת ערב לשולחן, רצה אפילו כשאני קונה בגדים.
רצה לכתוב את זה כי יש תינוק צועק ועוד אחד שתכף מגיע הביתה.
ולא יכול להיות שזאת אני. בדרך כלל אני זאת שחסרת מנוחה, זאת שיכולה להתמודד עם כל דבר. אימא לבנים. אימא לילד עם צרכים מיוחדים. השמחה. החיובית. זאת שתמיד מחייכת, שתמיד מוצאת את האושר.
אבל בזמן האחרון אני מרגישה כמעט ריקה.
כשאני עם הילדים שלי אני מרגישה אשמה שאני לא עובדת, וכשאני עובדת אני מרגישה אשמה שלא שיחקתי יותר עם הילדים. לפעמים כל הצדדים מפסידים.
במובן מסוים, אני מרגיש שבזבזתי את ההשכלה שלי. אני מרגישה כמו עוזרת בית, טבחית, נהגת, מנהלת זירת אגרוף. אני מרגישה שתמיד יש לי ילדים חולים, ואני לא יכולה לסיים לעשות כביסה או להכניס את הישבן השמן שלי לתוך הג'ינס.
אני יודעת שאני אימא טובה. אני לא מפקפקת בעצמי בעניין הזה. אבל לפעמים אני גם מרגישה שאימא זה כל מה שאני.
אני מרגישה שאני הופכת לכלום. יש ימים שאני המומה מהדברים שמבאסים אותי. לא ידעתי שאני עשויה לקנא בבעלי שהוא מקבל לעשות קקי לבד. הוא יכול להיות בשירותים, עם טלפון שלו, ואני אכעס. אני אצעק לו להזדרז כי ילד אחד בוכה, את השני צריך להאכיל, והטלפון מצלצל.
לפעמים כמה ימים בעלי ואני התווכחנו מי יזכה לעלות למעלה ולהחליף את הסדינים עם הפיפי, כי המשמעות של זה היא לקבל 5 דקות לבד. הפסדתי.
וזה הכל בעצם.
גם לא ידעתי שאני עשויה יום אחד להסתכל על מקלחת בתור מותרות. או שלא יהיה לי זמן להתקלח. זה מדהים אותי. אני אישה עם הרבה מאוד יכולות, ואני לא מצליחה למצוא זמן להתקלח. אני צוחקת אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה. אבל עם תינוק, בן 7 פעיל מאוד מבחינה חברתית ולעיתים גם רגיש ועוד ילד עם אוטיזם קשה, המקלחות חייבות להיות לפני חמש בבוקר או אחרי עשר בלילה. ובשלב זה, האימא הזאת מותשת.
פעם היה לי אכפת מאיך שאני נראית. אכפת מאוד. אכלתי נכון. התעמלתי. התקלחתי. התאפרתי. הייתי מציצה באינסטגרם בהאשטאגים כמו "בגדים לקיץ" ושומרת תמונות של בגדים יפים.
עכשיו אני לובשת סווטשרטים. מלוכלכים. טי-שרטים אפורים.
אני מרימה את הבגדים שלי מהרצפה כל בוקר.
והחלק העצוב הוא שכמעט לא אכפת לי. אני עייפה מכדי שיהיה לי אכפת. יש כל כך הרבה דברים חשובים יותר מאשר להיראות טוב. כמו שינה. או לסיים את העבודה שלי. או ללכת למשחק הבייסבול של סויר. ואני בוחרת בדברים האלו בשמחה.
אבל אז אני מסתכלת על עצמי ומרגישה עצובה. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי. כמעט לגמרי.
אין לי תחביבים. פעם היו לי כמובן. ויש דברים שאני אוהבת לעשות, אבל אם הייתה ניתנת לי הבחירה הייתי כנראה בוחרת בתנומה.
אין לי זמן לעשות שום דבר. אני רק מטפלת בילדים. בבית שלי. אני דואגת שהספינה תמשיך לשוט.
אני צופה בתכניות טלוויזיה במקטעים של 15 דקות. אני בוהה בטלפון שלי בתור בידור. אני עונה להודעות באיחור של שלושה ימים.
אני כל הזמן עסוקה, ועדיין משועממת באותו זמן. זו דבר הזוי להרגיש.
אני לא יודע לתקן את המצב הזה שאני נמצאת בו. אבל אני עובדת על זה. אני רק רוצה לעצור רגע. אני רוצה לשבת. אני רוצה לדבר. אני רוצה להיזכר מי אני. ומה אני אוהבת לעשות.
אני רוצה להאט כדי שאוכל ליהנות מזה. כי אני לא רוצה להפסיד את זה. אני לא רוצה לנטור טינה. אני לא רוצה לכעוס. מה שלמדתי זה שאני יכולה לתת רק מה שיש לי. ואני צריך למצוא איזון.
השנה אמצא איזון באימהות, בנישואים, בעבודה שלי, בבית ובשפיות שלי. זאת המטרה שלי. גם ללמוד לצחוק יותר, ולעשות עם עצמי חסד בכל הזדמנות שיש לי.