פתאום זה הכה בי.

כשאני רכונה ורוכנת מנסה לגונן על ילדיי בני ה 18 בממד שלנו, האזעקה והבומים ברקע. מרכז ישראל. אני פוחדת אבל מנסה לגונן על ילדיי. הם כבר גדולים. אבל זה האינסטינקט האימהי הזה שמוציא ממני מה שמוציא מכל האמהות. בכל מקום. בכל העולם. הרגש האוניברסאלי החייתי הביולוגי האימהי. להגן על גוזלי.

ואז היא עולה במחשבותיי. איך היא שם? מה היא עושה? בתוך קרקע לא בטוחה ללא מקום בטוח, אולי אפילו ללא בבית. מניחה שללא ממ"ד, מקלט. אמא מעזה. איך את ישנה בלילה? בטח דואגת. נקרעת תחת הנטל.

אלייך אני כותבת, אמא מעזה. אלייך. ממני. מהלב שלי. אני שמה בצד אידיאולוגיות, אינטרסים, לאום. בסופו של דבר אנחנו שתי נשים. שתי אימהות. אנחנו הדואגות.

בא לי לתת לך יד. להסתכל לך בעיניים. אני בטוחה שאת הרבה זמן לא אכלת ארוחה טובה. ילדייך כנראה גם. מתי התקלחת לאחרונה, מתי שתיתם תה ועוגה על יד? ומה שלום ילדייך? האם הם לידך? תחת כנפך? בזה אין לי ספק.

אני רואה אותך בלב. לב רואה לב.

אני רוצה לחבק אותך, את ילדייך. אני מתחברת  לאמא כאמא. אמא שנולדה והתגלגלה להיות אמא במציאות של עזה.

"עלמה הדין כחלמה דאמי". אמרו את זה קודם בספר הזוהר. העולם הזה הוא דמוי חלום. גם המדע אמר את דברו, תורת הקוואנטים. יש אינסוף אפשרויות. ההזדהות שלנו - היא המציאות שנראה. בואי נזדהה עם - אהבה. 4 אותיות 4 שהן יסוד, בית. אהבה.

אחד, אחדות.

באהבה נברא מציאות חדשה. זה אפשרי. הכל בתודעה. נתחיל אני ואת. זה יהדהד. בואי נשפיע למען ילדינו.  נטולות לוחמה. מלאות באהבה אחת.

את בטח שבעה מלחשוש לחיי ילדייך, את בטח מותשת, עייפה. לא יכולה כבר לראות דם והרס.

את שכל כך איכפת לך מילדייך, איך את מתווכת להם את המציאות בה הם חיים? הרי אנחנו יודעות שילדים שואלים שאלות. איך נוטעים בהם כח? איך מאפשרים להם לחלום? על יום טוב, על סביבה נאותה, על שפיות? האם את בעצמך חולמת? גם על חייך שלך במקום אחר? הייתי רוצה לשמוע על החלומות שלך, בסביבה נקייה מהרס, סביבה של בנייה וצמיחה,סביבה יוצרת משופעת במשאבים סביבה שמאפשרת לך ולילדייך להתעסק בעתיד שלהם, למשל מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים?

אולי גם את רוצה לבנות לעצמך קריירה? ללמוד קורס חדש, לפתוח עסק, להגשים את עצמך.

אני רוצה שתדעי, אני חושבת עלייך. אני פונה אלייך אבל את לא צריכה להחזיר לי במילים. פשוט אשמח שליבך יהיה פתוח. אני כאן  לחזק את ידייך. אני מבינה אותך.

אני מבינה את כל האימהות. היהודיות הערביות, המוסלמיות הנוצריות, הדרוזיות, המזרחיות, האשכנזיות, השומרוניות, הצ'רקרסיות, הדתיות והחילוניות. אנחנו אימהות. בואו נפתח שפה – שפת האימהות. בואו נכיל את כאבה של השניה, הרי אנחנו כל כך מכירות, כל כך מזדהות ומבינות.

הרי יש דאגות שהן רק של אמא, יש פעולות שהן רק של אמא, יש אהבה שהיא אהבה של אמא.

 כן, אני כותבת לך אמא עזתית. אני כאן איתך ובשבילך.

הכותבת היא יוצרת דוקומנטרית ופעילה חברתית