כל השנים אני שונאת את חמותי. שונאת את הנשיקות המאולצות והכאילו-אוהבות שלה על לחיי, שונאת את הרכילויות שלה עליי עם שלוש בנותיה, שונאת את הצביעות שלה. כל השנים אני שונאת את חמותי כל כך, אבל לפני חצי שנה הבנתי: היא שונאת אותי הרבה יותר.
בשיאה של אותה מריבה איומה שסדקה את שלוות חיינו, היא אמרה לי: "אני שונאת אותך, שטן". ככה היא אמרה לי. חמותי! הסבתא של הילדים שלי!
בכיתי ימים שלמים, שבוע לא הלכתי לעבודה בגלל זה. אבל עכשיו אני מרגישה הקלה: לפחות האמת יצאה החוצה, אין יותר משחקים ואין העמדות פנים. גם זה משהו, לא?
הבושם שלה עדיין מסריח באפי
"היא", כך חמותי קוראת לי מאז ומתמיד. היא. כמעט אף פעם אינה פונה אליי ישירות, תמיד "היא". "היא צריכה לאכול גם קישואים במרק, זה בריא", אומרת חמותי לבעלי כאשר אנחנו מתארחים אצלה לארוחת ערב. "היא מלבישה את הילדה חם מדי", פוסקת חמותי, ו"היא צריכה קצת לרדת במשרה שלה, אמא לילדים לא יכולה להרשות לעצמה עבודה כזאת".ולי תמיד בא לצרוח: "מי שואל אותך?"
"היא" זאת אני: בת 33, נשואה עשר שנים לבעלי שמבוגר ממני בחמש שנים. יש לנו שלושה ילדים: בת שמונה, בן ארבע ובת שנה וחצי.
חמותי לא סבלה אותי מהשנייה הראשונה, והיא מעולם לא ניסתה להסתיר את זה. ולא בגלל שלקחתי ממנה את הילד שלה, כמו שנהוג לומר, אלא בגלל שלטענתה לקחתי אותו מהחברה הקודמת שלו שאותה היא אהבה מאוד.
לפני שהכרנו, בעלי יצא עם מישהי שעזבה לחו"ל לצורך לימודים. הם נפרדו, ובינתיים הוא הכיר אותי. יצאנו במשך שלוש שנים שבמהלכן החברה ההיא חזרה לארץ. חמותי בטוחה שלולא אני, הם כבר היו חוזרים זה לזו ומתחתנים.
ברוב חוסר הטקט והנימוס שלה, היא הזכירה את שמה של הבחורה בהקשר מסוים אפילו דקות לפני שצעדתי לחופה.
בהמשך זה לא נעשה טוב יותר; היא ביקרה אותנו על כל דבר. קנינו אוטו גם בשבילי: לא טוב, לזוג צעיר מספיק רכב אחד. קנינו דירה קטנה בקרבת הוריי: לא טוב, חבל שלא קנינו לידה. נכנסנו להריון: לא טוב, עדיף קודם להתבסס כלכלית. כלום לא טוב בשבילה, בעיקר לא אם זה קשור איכשהו אליי.
במהלך השנים היא עקצה אותי כל כך הרבה, וכמובן שלי אסור להגיד לה כלום כי אז היא נעלבת ומרכלת עליי עם הבנות שלה שאני מתנהגת אליה לא יפה, ובשמחה המשפחתית הבאה הן עושות לי פרצופים.
אבל מה, תמיד כשמתראים היא מנשקת אותי נשיקה אחת על כל לחי. אני לא יכולה לסבול את הצביעות הזאת, כל השנים הנשיקות האלה זה הסיוט שלי, הבושם שלה מסריח באפי ימים שלמים אחר כך.
אני הרי יודעת שהיא לא סובלת אותי והיא יודעת שאני לא סובלת אותה, אז בשביל מה המשחקים?
"מה עשיתי לך רע שהתחתנת איתה?"
למרות שתמיד ניסיתי להיות טובה אליה, יש בעברנו אירוע שאני בהחלט לא גאה בו: אחרי לידת בתי הראשונה, היא נחתה עליי מרגע שחזרתי הביתה - עם עצות אחיתופל ובגדי תינוקות יד שלישית. אחרי אחת ההערות שלה, "את מחתלת אותה חזק מדי" או משהו דומה, התפרצתי עליה ואמרתי לה שאני אחרי לידה וצריכה שקט.
היא נפגעה מאוד, ויצא שלא דיברנו חצי שנה בערך, שבמהלכה היא ראתה את הילדה רק בתמונות שבעלי העביר לה.
למה? כי היא לא הסכימה להגיע אלינו הביתה, וגם לא הסכימה שאני אבוא אליה ("אשתך לא תדרוך אצלי בבית", היא אמרה אז לבעלי), ומאחר שבתי ינקה הנקה מלאה והייתה צמודה אליי, כך קרה.
כמובן שהיא לא העלתה בדעתה להתנצל, ובסוף אני זו שהתקשרתי להתחנף אליה. לקח ליחסים המון זמן עד שעלו שוב על המסלול, ומאז היא מזכירה את האירוע מדי פעם, כשנוח לה או כשהיא רוצה להביך אותי.
הכאסח הגדול שלנו התחיל כשהגענו לבקר אותה עם הילדים. היא הרעיפה עליי כרגיל את נשיקותיה המעושות, ואז התנפלה על בתי הקטנה; תחילה טלטלה אותה מצד לצד כמו שהיא כל כך אוהבת לעשות ויודעת שאני שונאת, ואחר כך השכיבה אותה על הספה, קירבה אליה את הפלאפון שלה והתחילה לצלם.
בהתחלה שתקתי, אבל אחרי מספר דקות ארוכות, הרמתי את בתי ואמרתי לחמותי: "זהו, נראה לי שיש לך מספיק תמונות, לא בריא להצמיד אליה את הפלאפון לכל כך הרבה זמן".
באותו רגע ראיתי איך משתחרר לה הפיוז. היא הסתובבה אליי ואמרה: "את לא מרשה שיהיו לי תמונות של הנכדה שלי, אה?" אמרתי שבוודאי שלא זו הבעיה שלי, אבל אני חוששת מהקרינה, ויש לה מספיק תמונות. היא זרקה בעצבים לבעלי: "אשתך שמה לי סטופר כמה מותר לי לצלם את הנכדה שלי, ראית?"
הוא עוד לא הספיק להגיב, והיא כבר התחילה לבכות. חמי ניסה להרגיע אותה, אבל כשהיא ככה אין לאף אחד שום סיכוי.
בעלי ניסה לסביר לה את ההיגיון שבדבריי, אבל היא המשיכה לבכות ולצרוח לעברו: "תמיד אתה לטובתה, מה עשיתי לך רע שהתחתנת דווקא איתה? במקום שתתחתן עם בחורה טובה שנותנת כבוד לאמא שלך, לקחת דווקא אותה?"
שנינו היינו בהלם, גם אני וגם בעלי. במקום נשיקות ממנה, אפילו מאולצות, פתאום קיבלתי ממנה צרחות, כל הרגשות האמיתיים יצאו החוצה.
בשלב הזה בעלי ענה לה: "אמא, תירגעי ותשלטי בעצמך". היא בתגובה עוד יותר השתוללה ובכתה. הילדים הפסיקו לשחק ובהו בה יוצאת מדעתה, עד שאני התעשתי ואמרתי: "די עם ההצגה הזאת, אנחנו הולכים הביתה".
היא ענתה לי בצעקות:"כן, תעופי מהבית שלי באמת, שוב את מנסה לנתק אותי מהנכדים שלי? מה את חושבת, שאת עושה לי טובה שאת באה איתם לבקר אותי? אני שונאת אותך, שטן!"
היא לא ראויה להיקרא סבתא
קפאתי במקום. בחיים לא העליבו אותי ככה, הרגשתי כאילו מישהו מכניס ללב שלי סכין ומסובב עד שאני מתה. חמי היה המום, גם בעלי.
הוא תפס את כולנו, זרק לתוך העגלה של הקטנה את כל הדברים של הילדים, ופשוט נעלמנו לה מהבית בשתי דקות.
הייתי בשוק, בכיתי מרוב עלבון ותסכול. גם הגדולים נבהלו והתחילו לבכות, והקטנה מצדה נבהלה מהם והתחילה לצרוח. בעצם, כל הנסיעה בחזרה הביתה בכינו כולנו חוץ מבעלי. זאת הייתה חצי שעה של גיהינום.
בינתיים הסיפור הסתעף, כי אחרי שסיפרתי לאמא שלי מה קרה, התברר שהיא התקשרה לחמותי ו"קרקסה לה את הצורה", כמו שאחי הקטן אומר. אני לא יודעת בדיוק מה היא אמרה, לא אמא שלי ולא אחי מוכנים לגלות לי, אני רק יודעת שמאז אנחנו בנתק מוחלט, והאמת היא שלי אישית אין בעיה עם זה.
אם אמא של בעלי מדברת אליי כך ליד הילדים שלי, היא לא ראויה להיקרא סבתא, ולא ראויה להיות חלק מחיי. גם הילדים לא מעוניינים לראות אותה. הם עברו טראומה, ועדיין שואלים אותי מדי פעם מדוע דיברה אליי כך.
כבר חצי שנה אין ביני לבין האישה הזאת שום קשר. בעלי חזר לדבר איתה רק לאחרונה, וממנו הבנתי שאין לה כוונה להתנצל. אני לא מבינה איך מאישה איומה כל כך יצא גבר מדהים ואוהב כמוהו.
בעלי היקר נקרע, אני רואה את זה עליו. הוא עצוב מאוד, אין לו תיאבון ולא שמחת חיים. הוא מסכים איתי שהיא עברה את הגבול ואפילו לא מבקש ממני להשלים איתה, אבל אין לי ספק שזה הדבר היחיד שבאמת ישמח אותו.
כל כך הייתי רוצה לעשות את זה בשבילו, אבל אני לא מסוגלת. כמה אני יכולה להבליג? להיות סמרטוט רצפה? זה אומנם סיפור קשה וזוועתי, מעולם לא דמיינתי שיהיה לי חלק בדבר כזה, אבל אני מרגישה שהגענו לנקודת האל-חזור, שאין שום דרך לתקן את המצב. האישה הזאת היא עונש שלא מגיע לי.
לסיפור הקודם: למה התגרשתי אחרי חודשיים?
לכל הסיפורים במדור
חיים בטלנובלה? רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? צרו קשר
כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן
