תמיד חשבתי שמגיל מסויים, לא מתגרשים. זאת אומרת, שאם נניח זוג מחזיק מעמד 37 שנה, הוא כבר לא יתגרש. אבל ההורים שלי נפרדו לפני כחודשיים, עכשיו הם גם פתחו בהליכים. ואני, אישה בת 35, נשואה פלוס שניים – עצובה ובוכה כל הזמן כמו ילדה בת שמונה.
חברות אומרות לי שאני מגזימה. שבאמת, אני כבר לא ילדה, ואני לא יכולה לבכות בלי הפסקה בגלל דבר שקורה היום בכל משפחה שנייה. אבל אינני יכולה להתרכז בשום דבר פרט לעובדה שבית הוריי מתפרק לחתיכות. אני ממש בדיכאון, בקושי מתפקדת, כל הדברים שאני אוהבת לעשות מעיקים עליי עכשיו. אני מגיעה לעבודה ולא עושה שום דבר;מבשלת בחוסר חשק; כבר בקושי רואה טלוויזיה, ואין לי תיאבון.
"ילדים לא צריכים לדעת הכל"
אנחנו היינו מה שנקרא, המשפחה המושלמת. האלבומים של ילדותי מלאים ברגעים מאושרים מטיולים, שמחות משפחתיות וסתם שגרה נעימה של יום-יום.
ההורים שלי היו הזוג הכי מתאים, עד כדי כך שבחבר'ה שלהם איחדו את שני השמות שלהם לכינוי חיבה אחד שמסביר עד כמה הם נשמה אחת, גוף אחד. הם גם היו אלה שתמיד מפשרים ומפייסים בין זוגות שרבו.
יש בעברם רק נקודה אחת בעייתית: כשהייתי בכיתה ד', הם נפרדו למשך חודש בערך - עד היום אני לא לגמרי יודעת למה.
על הסיפור הזה שמעתי בדיעבד, כי בזמנו הם לא סיפרו לי על הפרידה; אבא שלי מרבה בנסיעות בארץ ובחו"ל במסגרת עבודתו, ואז פשוט סיפרו לי שהוא גר במלון בגלל פגישות שיש לו בקרבת מקום. במהלך החודש ההוא, הוא קפץ אלינו הביתה לבקר, וזה נראה לי הגיוני.
רק אחרי שנים אחי הגדול סיפר לי על הפרידה ההיא, וכשהתעמתתי על כך עם אמא שלי היא אמרה: "לא רצינו להדאיג אתכם, ילדים לא צריכים לדעת הכל".
וזה עצוב, כי גם עכשיו הם לא משתפים אותנו בכלום; גם עכשיו הם לא ממש סיפרו לנו שהם מתגרשים. אבא שלי שוב טס לחו"ל, וכשהוא חזר מאחת הנסיעות שלו לפני זמן מה, הוא לא חזר הביתה אלא השתכן במלון. אבל הפעם הוא גם לא הגיע לארוחת שישי, וזה באמת דבר קדוש אצלנו במשפחה.
היינו בהלם. אחותי מאוד רגשנית, ישר התחילה לבכות. אח שלי שאל מה פתאום, דרש הסברים. אבל אמא שלי כל הזמן העבירה נושא. קור הרוח שלה מוציא אותי מהדעת לפעמים; אחותי בוכה מאוד ושואלת על הפרידה, ואמא שלי מנסה להכתיב לה מתכון.
אני הלכתי לחדר אחר להתקשר לאבא שלי. תמיד הייתי הילדה של אבא, זאת שקשורה אליו יותר מכולם. אבל בפעם הזאת גם הוא לא סיפק הסברים, רק אמר שהם החליטו להתגרש, ושהוא רצה לספר לכולנו "אבל אמא כנראה הקדימה אותי".
הלוואי שהכל יחזור להיות כמו פעם
לדעתי, אם ההורים שלי התגרשו, כל זוג יכול לגמור ככה. גם אני. זה מאוד מפחיד אותי, להבין שהעולם יכול להתמוטט בשנייה. הייתי כל כך רוצה לדבר איתם על זה, שיסבירו, שיענו על שאלות. אבל אין עם מי לדבר.
ואני, כמו ילדה קטנה, עדיין מחכה שיקראו לי לשיחת הבהרה, נראה לי שזה המינימום שאפשר לבקש.
בינתיים, אני ממשיכה לבכות סתם ככה, לעצמי או לבעלי או לחברות. בעיקר כשאני יוצאת מביקור אצל אמא שלי, ואבא שלי לא שם. אני מרגישה מועקה נוראה, גולה ענקית בגרון שלא עוזבת.
ובסתר לבי, אני כל כך מקווה שזה סתם סרט רע. שההורים שלי יחזרו זה לזה, והכל יהיה שוב כמו פעם.
>> לטלנובלה הקודמת: "בוגדת בבעלי, הלוואי שיגלה"
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו