שעות דיברתי לעצמי מול המראה, עורכת חזרות לקראת השיחה עם בעלי בערב. שוב ושוב דמיינתי איך אתוודה בפניו על הבגידה המטומטמת והחד פעמית עם הבוס שלי, איך אגיד לו שאני מצטערת כל כך, כי זאת הייתה ממש טעות, כי רק אותו אני באמת אוהבת.
גלגלתי בראשי את כל התרחישים האפשריים לתגובה שלו, אבל הוא הצליח להפתיע אותי. כי אחרי שסיפרתי לו הכל בבכי נוראי ובחרטה עמוקה, הוא הגיב בווידוי משלו. "גם לי יש משהו לספר לך", הוא אמר לי תוך שהוא בוהה בתקרה, "יש לי מישהי".
שגרה מעייפת מרחפת מעל
את הבוס שלי הכרתי לפני חמש שנים, וכבר בראיון העבודה היה לי ברור שיש פה קליק לא נורמלי. אפילו הרשיתי לעצמי לדרוש שכר גבוה יותר מהמקובל כי הייתה לי תחושה שהוא ייתן לי את מבוקשי - ולא טעיתי.
הוא חייך אליי, אני חייכתי בחזרה. הרגשתי סכנה באוויר. אישה נשואה ומשועממת יכולה לראות את הנולד בסיטואציות כאלה.
את בעלי הכרתי לפני 15 שנה, בבליינד דייט היחיד שהיה לי בחיי. חברה שידכה בינינו, ומאז הכל התגלגל בקצב מהיר: מתאהבים, יוצאים שנתיים, מתחתנים, שני ילדים, משכנתה, נופש משפחתי שנתי מהעבודה שלו, ומעל כל זה – שיגרה מעייפת מרחפת, סקס סתמי, עציץ במתנה ליום ההולדת, שעמום.
הוא איש טוב, בעלי, אבל מה עם הליבידו? רציתי להרגיש שוב מחוזרת, נחשקת, אהובה. זה היה חסר לי מאוד.
ולתוך השממה הזאת, הבוס שלי נכנס. אני לא מאשימה אותו בכלום, צריך שניים לסטוץ והקשר בינינו היה מלכתחילה הרבה יותר מסתם יחסי עובד-מעביד.
הכימיה, ארוחות הצהריים המשותפות, הפסקות הסיגריה שהלכו והתארכו - בעיקר כי היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר. על הנישואים המשמימים של שנינו, למשל, על הפרטנרים שהפסיקו לרגש.
הוא גבר נאה למדי, הבוס שלי, וגם איש חשוב וחכם, קשוב מאוד. דמיינתי אותנו יחד עשרות פעמים.
ויום אחד, כשישבנו אצלו בחדר ודנו בענייני עבודה והרגשתי לא טוב, אמרתי לו שאני חייבת לצאת הביתה כי נראה לי שאני לוהטת מחום. והוא קם, התקרב אליי והניח יד על המצח שלי. קשה לי לתאר את ההרגשה המיוחדת, את הפרפרים בבטן שהתרוצצו להם פתאום. בסך הכל יד קרה על מצחי בסיטואציה רגילה לגמרי, אולי קצת שוברת-דיסטנס אבל לא מינית בכלל - ואיזו התרגשות, כמה מתח.
את היד הזאת הוא הוריד ממני לא בבת אחת, אלא בליטוף על הלחי, עם גב היד. הייתי מעט נבוכה, נדמה לי שגם הוא קצת נבהל. מה שבטוח, לשנינו היה ברור שעוד יהיה טייק 2.
סוף סוף סקס מסעיר
בינתיים בבית היה השעמום הרגיל; בעלי עבד עד שעות מטורפות, ימים שלמים בקושי נפגשנו. אני ממש זוכרת יום אחד ספציפי - כשהשכבתי את הילדים לישון, הוא סימס לי שיאחר, כל הכלים היו בכיור ולא הייתה לי אפילו כפית נקייה לקפה, ואני הרגשתי מן ייאוש כזה שמזדחל לעצמות.
שאלתי את עצמי האם ככה זה אמור להיות; האם אני, אישה צעירה שכל החיים לפניה, צריכה להסתפק בנשיקת בוקר טוב וסקס חפוז פה ושם.
ועם הבוס – הכל היה חדש, מרגש, בלתי נמנע. מיום ליום התקרבנו יותר, וערב אחד קבענו לקפה. הקפה הזה, ידענו שנינו, לא ייגמר בטיפ למלצרית.
אמא שלי הגיעה לשמור על הילדים עד שבעלי יחזור מהעבודה, לבעלי אמרתי שאני נשארת במשרד עד מאוחר לעבוד על פרויקט דחוף, וזהו.
היה נהדר, סקסי, מסעיר, שונה. בכל זאת, אנחנו לא מכירים מאתמול, הרגשתי איתו מספיק בנוח ליהנות עד הסוף, להתרגש באמת. חזרתי הביתה סמוקה ונרגשת, מרגישה שחיים חדשים עומדים להתחיל.
הצטערתי על זה רק כמה ימים אחר כך, כשהוא שאל אותי אם מתאים לי "קפה" השבוע. סירבתי בתוקף. גם אם בבית לא היה לי טוב, חיים כפולים לא רציתי.
רגשי אשמה קשים התחילו לאכול לי את המצפון. חשבתי: בעלי כל כך טוב אליי, איך עשיתי לו את זה? איך אסתכל לו מעכשיו בעיניים אחרי שהפרתי את אמונו? ומה יהיה עם הילדים? יש לי משפחה, איך סיכנתי אותה ככה, בשביל לילה אחד טיפשי, רק כדי להרגיש שוב בת 20?
אחרי כמה חודשים כבר לא יכולתי יותר להסתיר, וסיפרתי לבעלי. בדמעות סיפרתי, בחרטה עמוקה, בניסיון לתקן. הייתי מוכנה לכל תגובה מצדו: שיצעק עליי, שיבכה, שיצווה עליי להתפטר, שיגיד שהוא רוצה פסק זמן, שיודיע שהוא עובר בינתיים לבית מלון לחשוב על כל העניין.
אבל הוא פשוט שתק, הסתכל בי במן אדישות מוזרה כזאת, ואז אמר: "גם לי יש משהו לספר לך: יש לי מישהי. אנחנו יחד כבר שנה וחצי. אני רוצה לעבור לגור איתה".
הוא עם הפילגש, אני עם הבוס
אני יכולה להגיד שזאת הייתה חתיכת סטירה מצלצלת, סכין בגב, אבנים בלב; אבל כל הקלישאות יתגמדו אל מול התחושה הנוראית, המטלטלת, שעשו ממני צחוק, פשוט ככה.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היא: איך זה יכול להיות? בי בוגדים? בי? אני, שיזמתי סקס יותר ממנו, שקניתי קולקציות שלמות של חזיות כדי לנסות להחזיר אותנו למסלול – ממני הוא לא מרוצה?
וכמה שניות אחר כך, מחשבה שניה: כמה טיפשה אני. חודשים מתייסרת על לילה חד פעמי, בזמן שבעלי מנהל רומן ממש מתחת לאף שלי בלי שארגיש כלום.
עכשיו אנחנו בהליכים. הוא עבר לגור עם הפילגש שלו בדירה שלה, אני נשארתי עם הילדים. אני רוצה לתבוע אותו על עוגמת נפש, אבל עורך הדין שלי אומר שאי אפשר, שאין דבר כזה. אני שונאת אותו על מה שהוא עשה לי, לילדים.
את הטעות שלי עוד אפשר היה לתקן, אבל החטא שלו בלתי נסלח. גם אם היה מתחרט ורוצה לחזור אליי, רומן ממושך זה לא מסוג הדברים שאני יכולה לשכוח.
הבוס שלי אומר שהכל לטובה, שאולי זה סימן לכך שאנחנו צריכים להיות יחד, שהוא מוכן להתגרש בשבילי. אני לא מעוניינת בזה, לא רוצה לקחת על המצפון שלי פירוק משפחה.
בינתיים אנחנו בעיקר חברי נפש, ומדי פעם גונבים ערב קצרצר במלון. ליותר מזה אני לא מסוגלת כרגע.
>> לטלנובלה הקודמת: חמותי אמרה לי: אני שונאת אותך, שטן!
לכל הסיפורים במדור
חיים בטלנובלה? רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? צרו קשר
כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן