הסיפור שלי הוא כנראה הפנטזיה של לא מעט נערות. האהבה האסורה שכולן, או לפחות רובן, חושקות בה; יש לי רומן עם המחנך האהוב שלי מהתיכון. וזאת האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, למרות שהוא נשוי.
הכל התחיל כשהייתי בכיתה ט'. הכיתה שלנו קיבלה מחנך - לראשונה גבר, אחרי שלל מורות לא מוצלחות במיוחד מאז כיתה א'. הוא היה שונה, מגניב כזה, מרשה לעשות דברים שהמורים האחרים לא, מסיט אותנו בצחוק נגד בית הספר וגורם לנו לחשוב מחוץ לקופסה.
המחצית הראשונה עברה בלי יותר מדי קשר בינינו, למרות שתמיד הערכתי את חוכמתו ואת כושר המנהיגות שלו.
אבל אז הגיע הטיול השנתי של כיתה ט'. הכל השתנה שם, פתאום ראיתי אותו באור אחר. דיברנו וצחקנו באוטובוס במשך שעות, בלי שישעמם לנו לדקה אחת. הרגשתי שגם הוא פתאום מגלה אותי, בדיוק כמו שאני גיליתי בו כל כך הרבה צדדים שלא הכרתי.
בסוף הטיול הוא שאל אותי איך אני חוזרת הביתה. אמרתי את האמת, שאבא שלי בא לקחת אותי. וכל כך הצטערתי שלא אמרתי להוריי שלא יבואו.
פתאום שמתי לב לגבריות שלו
מאז הטיול, הכל השתנה. ר', נקרא לו, היה מברך אותי בבוקר טוב ושואל אותי מה שלומי, היינו צוחקים לא מעט. פתאום שמתי לב לכל כך הרבה דברים – להומור שלו, לריח המשכר שלו, לכריזמטיות הנשפכת ממנו, לגבריות שלו.
הייתי בוחרת שבוע מראש מה ללבוש לבית הספר, רק בשבילו. והייתי שמה לב לכל דבר אצלו: האם הוא עם זיפים, איזה אפטרשייב הוא שם, אולי הוא נראה עצוב כשהוא נכנס לכיתה היום. בימים קשים שעברתי – הוא תמיד היה האור שלי בקצה המנהרה. והייתי מאושרת, מאוד מאושרת.
אני לא אשקר, היו גם ימים שהייתי חוזרת הביתה בוכה. נפגעתי אולי מדברים פעוטים שלא הייתי אמורה להיפגע מהם, כמו למשל אם כשהוא עבר לידי הוא חייך או לא. אבל גם הוא לא היה שה תמים; היו ימים שהוא ממש כמו התחיל איתי, בדרך שהייתה מספיק נבונה כדי שרק אני אבין (ולא, לא דמיינתי), ולעומת זאת היו ימים שהוא היה קר.
אבל נחזור לקטעים הטובים: הוא היה קורא לי במין כינוי חיבה, רק שלנו. היה עובר לידי ובמקרה מזמזם איזה שיר אהבה. בשיעור, היה מספיק חיוך אחד שלא קשור לכלום שהוא ישלח לעברי. וכשהוא היה מחזיר לנו משובים על דברים – הוא הרעיף בתשבחות אישיות עליי, שלא תמיד היו קשורות למה שכתבתי. הוא גם אמר לי כמה פעמים שאני יפה. רמז ליתר דיוק, אך זה היה רמז עבה.
הקשר בינינו התחזק; הוא שיתף אותי בדברים שאף אחד אחר לא ידע. ר' סיפר לי על הילדות שלו, איפה הוא גר, על הילדים שלו, ועוד.
אני לא רוצה שתצטייר לכם דמות לא טובה בראש – הוא מקסים, שרמנטי, מלא בקסם אישי ובילדותיות מתוקה. הוא יפה ומושך. הוא יילך עד הסוף בשביל צדק, גם אם זה אומר ללכת נגד מקום העבודה שלו. בכל מקרה, עברו להן שנתיים מדהימות, שבהן רגעי האור היו שווים את כל הרגעים שאולי העציבו אותי בהקשר אליו. ואז הוא נפרד מאיתנו.
נסענו לפארק. הוא נישק אותי
עליתי לכיתה י"א, ובחצי השנה הראשונה הייתי במשבר. כן, ראיתי אותו מדי פעם, אבל זה לא היה מספיק. שמרתי איתו על קשר מדי פעם במיילים. היה לי קשה אבל התגברתי, כי חייבים.
עברו שנתיים, היה לי חבר חדש וכבר לא חשבתי על ר' הרבה, אבל בכל זאת – אם הייתה לי הזדמנות לממש את האהבה איתו, ככה חשבתי, הייתי מנצלת אותה בענק.
במסיבת הסיום של כיתה י"ב, הוא הגיע להיפרד, בדיוק כפי שהבטיח שיעשה בכיתה ט'. הוא חייך אליי ושאל לשלומי, אבל היה רעש ולא היינו לבד לרגע. וזהו, עזבתי את בית הספר בצער רב, אך ידעתי שאני הולכת לתקופה נחמדה לא פחות – לצבא.
לאחר כמה חודשים של שירות, אני וחברתי מימי בית הספר החלטנו ללכת לבקר. הגענו לבית הספר, לבושות בגאווה במדי צה"ל, וכולם קידמו את פנינו בשמחה.
ואז ראינו אותו, הוא בדיוק יצא והתכוון ללכת. זיהיתי אותו מיד, וגם הוא אותנו. היו לו מעין פסים דקים שנראו כמו שבילי קמטים הולכים ומתהווים, אך כמובן שזה לא הפריע לי. מלבד זאת, הוא נראה, והריח, אותו הדבר. הוא התלהב לפגוש אותנו, והציע שנשב בבית הקפה הצמוד, כדי לדבר קצת ולהשלים פערים.
ישבנו ודיברנו, ולאחר 20 דקות בערך חברתי קיבלה טלפון – לאחיה הייתה תאונה והוא בבית חולים. לא ידעתי אם לשמוח או להיות עצובה. בסופו של דבר הכל הסתדר, אז כמובן שהודיתי לאלוהים על ההזדמנות הזו, בה נשארנו לבד.
המשכנו לדבר ואז, לאחר שעה בערך, אמרתי לו בצחוק שכבר לא נעים לי להתנחל אצלם בבית הקפה, כי המלצר כבר נועץ בנו מבטים. והוא ענה שזה בגלל שאני כל כך יפה. כמה התגעגעתי לבדיחות הקטנות האלה. הוא הציע שנלך למקום אחר. נכנסנו לאוטו שלו. היה בוסטר קטן לתינוק בצבע כחול מאחורה. נולד לו תינוק כשהייתי בכיתה י"ב, סיפר לי. משום מה, שמחתי בשמחתו, ללא טיפה קטנה של קנאה. בכלל, אף פעם לא קינאתי באשתו. קינאתי כשהוא דיבר עם ילדה מהשכבה, נגיד בהפסקה (מה שלא קרה הרבה), אבל לא באשתו. אולי כי כל עוד לא ראיתי אותה, הכל היה בסדר.
נסענו לפארק קרוב, שלא ידעתי על קיומו בכלל. היה כל כך פסטורלי ורומנטי. לא היה שם אף אחד, למרבה הפלא. ישבנו על הדשא וצחקנו. הוא אמר שחסרתי לו, ואמרתי לו שגם הוא חסר לי. כמה שמחתי!
הייתי באמצע משפט כשהוא נישק אותי. בלי מעצורים. זו הייתה הנשיקה הכי יפה שהייתה לי בחיים. רציתי להמשיך אבל לא יכולתי, משום שלא הצלחתי להפסיק לחייך. הוא צחק. ואז אמר שכדאי שנלך למקום אחר. אכן, אם מישהו היה רואה חיילת בת 20 בקושי וגבר בן 42 מתנשקים, הוא היה מרים גבה, במקרה הטוב.
לא אוותר עליו, זה קשה מדי
זה נשמע לא נורמאלי, הפרש הגילאים, אני יודעת. אבל זו אהבה גדולה. חשוב לי לציין שלא קרה בינינו כלום כשהייתי קטינה. כיום אני בת 23, ואנחנו עדיין ביחד. אני אוהבת אותו, לתמיד. האדם היחיד שיודע על הקשר הזה הוא אמא שלי. היא תומכת בי, אבל גם אומרת לי שלא אבזבז איתו את חיי, שאדע מתי להפסיק.
הוא מצדו אמר לי שאם בעוד כמה שנים נהיה יחד ואני ארצה חתונה, הוא יעזוב את אשתו. זה נשמע קלישאתי, אבל אני מאמינה לו.
זו האהבה הכי גדולה של החיים שלי. אולי תגידו שאני חסרת מצפון, כי אני מפרקת משפחה. חשבתי על זה, אבל אני לא יכולה לוותר עליו, זה קשה מדי. לא אחרי שחיכיתי כמה שנים. אני מאושרת איתו וטוב לי. שנינו יחד נגד כל העולם.
>> לטלנובלה הקודמת: מכתב למאהבת של בעלי
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי