אני עוד לא בת 40, וכבר עשיתי שתי טעויות גדולות בחיי: הראשונה - התחתנתי צעירה מדי. השניה - התגרשתי צעירה מדי, ויותר מטריד: מהר מדי, בלי לחשוב על זה מספיק. אני לא אומרת שאם היינו יחד היום בטוח שהיה לי טוב. אבל זה בטח לא היה רע.
אני קצת מבולבלת אבל בכל זאת אנסה לעשות סדר בדברים: אני גרושה מספר שנים עם ילדים במשמורת משותפת. התחתנתי מתוך אהבה גדולה, מספר חודשים אחרי היכרותנו. שנינו היינו צעירים ומאוהבים, במבט לאחור אני מבינה שלא היה לשנינו מושג לקראת מה אנחנו הולכים.
נכנסתי די מהר להריון לא מתוכנן, וככה יצא שנשאבתי לתוך החיתולים והשגרה הרבה יותר מוקדם ממה שתכננתי. עזבתי את הלימודים, ויתרתי על חוויות של בנות גילי למען הילדים והבעל. תקופה ארוכה לא עבדתי ואחרי הלידה הראשונה נכנסתי לדיכאון שלקח לי חודשים לצאת ממנו.
הדבר הזה הפך אותי לאישה מרירה שכל הזמן באה בטענות לכולם, זה התחיל בבוקר עם הילדים והמשיך בערב עם הבעל.
אמא שלי שהיא האדם הכי קרוב אליי, בטח כבר ניחשה מה עובר לי בראש והיא הייתה אומרת לי מדי פעם: "שלא תחשבי אפילו לזרוק כל מה שיש לך". והיה לי הרבה: בעל ואבא מקסים לילדיי, בית. אבל הייתי חושבת לעצמי שזאת לא האהבה שאני רוצה, לא השגרה שאני רוצה, לא הבית שאני מבקשת. לא היה לי רע, אבל גם לא טוב כמו שחשבתי שיכול להיות.
קיטרתי לבעלי לשעבר כל הזמן, הייתי אומרת לו שאני לא אוהבת את החיים, שאני רוצה ליהנות, שחסרות לי המסיבות והחברות והרומנטיקה, שנמאס לי לטפל בילדים. הוא רצה שנלך לטיפול זוגי, הוא בכלל חסיד של טיפולים וסדנאות, אבל אני לא חשבתי שיועץ יכול לפתור לי את הבעיות שיש לי בחיים, ואותו רציתי כחבר טוב, כאב ילדיי, לא כמאהב.
אני נאמנה מאוד לאחרים ולעצמי וכשהרגשתי שזה כבר לא זה, קמתי והלכתי.
האישה החדשה שלו טובה בשבילו
כולם מסביבנו לא הבינו מה קרה, מה קורה, ממש בקטע של להתקשר אליי ולהציע עזרה כדי לשקם את הנישואים שלנו. הייתה אחת, חמודה, ששלחה לנו מכתב מאוד מרגש. אנחנו נחשבנו לזוג הכי יציב בחבר'ה ובמשפחה, אף פעם לא רבים, לא עושים סצינות, תמיד נעים להתארח אצלנו. אבל אני לא התכוונתי להישאר נשואה בשביל החבר'ה. חשבתי על עצמי, מודה. והייתי עקשנית.
בעלי לשעבר היה פגוע מאוד, בקושי דיבר איתי במשך מספר חודשים, נכנס לתוך הקונכיה שלו. עד שהכיר מישהי שבאמת אין לי מילה אחת רעה לומר עליה, היא עשתה לו טוב והוא התחיל לסלוח לי, כבר היה עולה אליי הביתה כשלקח את הילדים, דיבר איתי אחרת. ראיתי שהיא משפיעה עליו טוב ושמחתי. היום היחסים בינינו טובים. הם עומדים להתחתן בקרוב.
אבל אצלי לא טוב בכלל. היו מספר מערכות יחסים אבל שום דבר שחשבתי עליו ברצינות (עובדה שלא הכרתי אף אחד מהם לילדים שלי). אני עובדת בעבודה שאני שונאת, רק כדי שיהיה לי כסף (אני לא במצוקה כי למזלי ההורים עוזרים, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי תקופות בלי עבודה, דבר שיכולתי כשהייתי נשואה).
אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, ברור לי שהייתי הולכת איתו לייעוץ זוגי. אולי זה היה עוזר לי לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת, כמו שהוא אמר לי אז.
לפעמים אני מצטערת שהתגרשתי, מצטערת על ההחלטה הפזיזה. אני חושבת שהסיבה לגירושים לא הייתה מספיק טובה, שהייתי אימפולסיבית וילדותית, גרמתי נזקים לילדים שלי (עד היום אני מתחילה לבכות כשאני נזכרת בשיחה שעשינו להם), ובסך הכל אני כועסת על עצמי.
חשבתי שבחוץ יש את החיים האמיתיים, שכולם חוגגים בלעדיי, שאמצא אהבה סוערת שתשדרג אותי ותיתן לי טעם לחיים. ומאז שהתגרשתי אמנם הרגשתי לפעמים פרפרים מבחור כזה או אחר, אבל זה לא היה שווה את פירוק המשפחה. ילדיי היו יכולים לגדול במשפחה שלמה ומאושרת, וזה כבר לא יקרה.
להתגרש זה הכי קל
כמובן שלאמא שלי אני לא אומרת את זה, כי אז היא רק תגיד לי "אמרתי לך". גם לבעלי לשעבר אני לא אומרת שום דבר. תאמינו לי שאם הייתי חושבת שיש סיכוי הייתי מציעה לנסות לחזור, אבל אני יודעת שהוא במקום אחר לגמרי.
זה בעצם מה שאני רוצה להגיד: היום הכי קל להתגרש. אבל אסור לחשוב שזה לא ביג דיל, כי זה כן. זאת החלטה שלאחריה אין דרך חזרה, ולהיפרד תמיד אפשר. אבל לפני זה צריך לנסות לאחות, לחבר, במקום ישר לשבור את הכלים. התחושה הכי גדולה שמלווה אותי היום היא החמצה. החמצה על החיים שהיו יכולים להיות לי, החיים השקטים שהיו יכולים להמשיך לזרום על מי מנוחות, אם רק הייתי חושבת קצת. "סוף מעשה במחשבה תחילה".
תודה למי שקרא עד כאן,
ג'
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו