במשך שנים חשבתי שאני מאומצת. למרות שיש תמונות של אמא שלי בהריון, וגם מחזיקה אותי בתינוקיה בבית חולים, אף פעם לא הרגשתי שיש בינינו קשר של אמא ובת. להפך, תמיד הייתה לי הרגשה פנימית כזאת שאני לא שייכת לה, ואולי בכלל הגעתי אליה בטעות.
במריבות בינינו הייתי צועקת עליה הרבה פעמים שאני יודעת שאני מאומצת. פעם אחת, כשהייתי בת 15 בערך, היא צעקה לי בחזרה משהו כמו: "תהיי בטוחה שילדתי אותך, אם הייתי רוצה לאמץ לא הייתי בוחרת אותך". אחר כך היא התנצלה מיליון פעמים, כולל לשלוח את אבא שלי לשכנע אותי שהיא לא התכוונה. מסכן, אני מרחמת עליו שהוא צריך לחיות עם אישה נוראית כזאת.
אני לא אוהבת את אמא שלי. רוב הזמן אני לא סובלת אותה, ובחלק מהזמן אני ממש שונאת אותה.
היא אוהבת רק את הספרית שלה
אני בת יחידה, אמא שלי לא רצתה עוד ילדים. לדעתי גם אני פנצ'ר; קשה לי להאמין שאי פעם היא ייחלה לילד, אמא שלי היא כל כך לא אימהית שזה מפחיד. אם לא אבא שלי, אני לא יודעת איפה הייתי היום.
תמיד הייתי יותר קשורה לאבא שלי, בת של אבא. כשהייתי קטנה הוא לקח אותי איתו לעבודה כשאמא שלי לא ידעה וחשבה שאני בגן, או שאולי פשוט לא היה אכפת לה.
שיחקתי במשרד שלו המון, זה היה אחד המקומות האהובים עליי בילדותי. בהפסקות שלו היינו הולכים לאכול במסעדה ליד, הוא לימד אותי לקרוא כבר בגיל שלוש וחצי, ולספור עד מאה, ושירים של זמרים שאהב.
אמא שלי לעומת זאת לא השקיעה בי אפילו שניה. כל היום הייתה במספרה, בדיוק כמו היום. היא אוהבת את הספרית שלה אהבת נפש, כמו אחיות. אוהבת אותה יותר ממני, הבת שלה. כשהייתי קטנה שאלתי אותה – את מי את אוהבת יותר, אותה או אותי? מה ענתה לי אמא שלי? "אני אוהבת את שתיכן".
בגיל ההתבגרות המצב היה נוראי. לא הייתי מרדנית במיוחד, אבל היא חיפשה כל הזמן סיבות לריב איתי. אז כבר לא היינו אמא וילדה, אלא שתי נשים שרבות מהבוקר עד הערב על כל דבר אפשרי.
אמא שלי הייתה מעירה לי על הכל: שיעורי בית, יציאות, למה אני מתלבשת ככה ולא אחרת, למה בחרתי במגמה הזאת ולא בשנייה, שאני מתאפרת פחות מדי, יוצאת עם בחורים יותר מדי, מסתכסכת עם המורה – והכל כמובן רק כדי להרגיז אותה. מבחינת אמא שלי היא מרכז העולם, וכל דבר שעשיתי או לא עשיתי, היה כדי לעצבן אותה.
ברחתי לסבתא שלי מתי שרק יכולתי, ואמא שלי אף פעם לא טרחה להחזיר אותי. כל עוד לא היינו באותו רדיוס – היה יותר טוב לשתינו.
היא אומרת לבעלי: "תראה איך היא משמינה"
אני קוראת לה בשמה הפרטי. לאבא שלי אני קוראת "אבא", אבל רק לעתים רחוקות יוצא לי "אמא", וגם אז זה נשמע לי מאוד מוזר, כאילו אני לא מתכוונת אליה.
אני לא דומה לה כלל וכלל – לא חיצונית ולא פנימית. היא חייבת להיות מסמר הערב, לכל מקום שהיא מגיעה אליו ישר היא עושה רעש. הבדיחות הטיפשיות שלה מביכות אותי, באירועים משפחתיים אני מתרחקת ממנה ככל האפשר. אני יותר שקטה, לא חייבת תשומת לב כל דקה.
והמראה החיצוני שלה? זה נושא בפני עצמו, אם זה רק היה אפשרי, היא הייתה מעבירה את כל החיים מול הטואלט בחדר השינה. היא כל הזמן רק מתאפרת, ועושה כושר, ולא אוכלת מחמש בערב, ואם היא עולה קילו היא צמה שבוע.
אני עליתי בהריון ואחרי הלידות, ואמא שלי לא מפסיקה לרדת עליי ולהעיר לי. תמיד כשאני מגיעה לבקר (בשביל הילדים שלי בעיקר, הם אוהבים את סבתא שלהם לצערי), היא מסתכלת על הישבן שלי דבר ראשון, וישר מתחילה עם העקיצות: "למה את לא נרשמת לחדר כושר", "למה את לא רוצה לבוא איתי לפילאטיס". פונה לבעלי – "תראה איך היא משמינה, תגיד לה שתעשה עם זה משהו".
אמא שלי היא אישה עוקצנית ולא נעימה, אבל מה שעצוב זה שזה מופנה רק כלפי הבת שלה. כמה פעמים ביקשתי ממנה: "אל תביכי אותי ליד בעלי, תשמרי את הדעות שלך לעצמך". אבל היא בשלה: "זה לטובתך, רק כשאני אהיה בקבר את תביני כמה הייתי לטובתך".
בטלפון אנחנו בכלל לא מדברות, אין על מה. חגים אנחנו עושים אצל המשפחה החמה של בעלי, אני רוצה אווירה טובה בשולחן החג, לא עקיצות וביקורתיות כל הזמן. אני פוגשת אותה פעם בשבועיים בערך כשאנחנו באים לבקר, וזהו. אצלי בבית היא לא ביקרה כבר שנתיים, אין לה זמן.
זה סיפורי. יש לי אמא, אבל אני מרגישה כאילו אין לי. ואני לא יכולה אפילו להסביר למה, פשוט הרגשה. אם זה מפריע לי? לא. כך היה תמיד, וכנראה שכך יהיה.
>> לטלנובלה הקודמת: חושדת שהמאהב הנשוי שלי בוגד בי
לכל הסיפורים במדור
חיים בטלנובלה? רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? צרו קשר