התעוררתי מבוהלת, השעה הייתה חמש בבוקר. בעלי ואבישי המשיכו לישון בנחת ואילו אני ניסיתי להסדיר את נשימתי. חששתי שעוצמת פעימות ליבי עלולה להעיר את דרי הבית והשכנים.
ובכן, כמו בניסיונותיי הקודמים גם הפעם לא הצלחתי לעצור את הזמן. עוד יום שחששתי מפניו זמן רב, הגיע – היום אבישי יפגוש את הגננת שלו בפעם הראשונה ומייד לאחר חג הפסח יתחיל ללכת לגן באופן קבוע. כן. אחרי שנתיים וארבעה חודשים אבישי (ואני) נצטרך להסתגל למציאות חיים חדשה.
לדעת לשחרר? כן, בטח
אחרי חצי שנה במחיצתי ועוד שנה ועשרה חודשים עם אבא - שנתיים וארבעה חודשים בהם לא שמר עליו אף אדם זר אלא אך ורק קרוב משפחה מדרגה ראשונה, אבישי (ואני) יצטרך להבין שהוא לא מרכז העולם, אלא שישנם כ-15 פעוטות נוספים שחולקים עמו את תשומת לבה של הגננת וסיעותיה. זהו. אבישי הולך לגן.
פעם מישהו אמר לי שלאהוב את הילד שלך זה גם לדעת לשחרר. אין לי מושג איך עושים את זה עם פעוט קטן ואהוב כל כך שמסמל עבורי את כל מה שטוב בעולם הזה.
כבר חודש שלם אני מדברת עם אבישי על כך שבקרוב ילך לגן. סיפרתי לו על הגננת וכמה כיף יהיה לו בגן עם כל החברים החדשים והמשחקים. חזרתי על המשפטים הללו עשרות פעמים כשחיוך רחב מתוח על פני, כשבעצם אני מנסה לשכנע בעיקר את עצמי שיהיה לו טוב.
הספר האהוב על אבישי כרגע הוא "גן גורים". הוא מתלהב מאוד מהספר המתאר את הנעשה בגן הגורים ולא עוזב אותו לרגע, אפילו לא כשהוא הולך לישון. הוא בכלל לא שם לב לרעד בקולי ולדמעות בעיניי בכל פעם שאני מקריאה לו את הקטע שמתאר מה עושים הגורים בגן גורים:
"זה - עולה, זה – יורד, זה – אוהב להתנדנד, זה - מוכר, זה - קונה, זה – בקוביות בונה, זה – פרא, שד משחת, זה – טוב לב יושב בנחת, זה מכה, זה – צורח, זה לוקח ובורח, זה גיבור כל יכול, זה בונה ארמון בחול, זה – בדשא מתפלש. זה – גולש גליש על מגלשה, זה – עומד לו על מקל – (פלא! איך אינו נופל?)"
מה זאת אומרת זה עומד לו על מקל? איפה הגננת שתוריד אותו משם? זה צורח וזה מכה? איך גננת אחת יכולה לשמור על כך כך הרבה גורים (עם כל הכבוד לבובה שעוזרת לה). אבישי לעומת זאת מתלהב וצועק באושר "כאן גן, גן גורים!" אני מלטפת את הגור האהוב שלי ומנסה לשנן את העובדה שבסך הכל רוב הילדים מאד אוהבים את הגן ואת הגננת שלהם ואין סיבה שאצל אבישי הדברים יראו אחרת.
אז אולי אני קצת מיותרת?
הגננת ביקשה שנגיע לגן בשעה האחרונה של היום. הגענו בשעה שנקבעה. מרוב מתח לקראת המפגש לא אכלתי כלום כל הבוקר. אני יודעת שאבישי נרתע לעיתים מאנשים שאינו מכיר, פתחתי את התיק לוודא שלא שכחתי להביא עבורו צעצועים שהוא אוהב כפי שהמליצו לי מספר אמהות. הן הסבירו לי שצעצוע מהבית יגרום לו תחושת ביטחון. המכונית האדומה והדובי נחו להם בתיק בשלווה ממתינים לרגע בו יצטרכו להציל את המצב. יצאנו כולנו מהמכונית והלכנו בשביל המוביל אל הגן. אבישי נראה עייף ומעט עצבני וחשבתי שאולי זה לא יום מתאים להפגיש אותו עם הגן בפעם הראשונה.
ליבי פרפר ובעלי טען שאני נראית חיוורת. ניסיתי לחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, שאבישי יתחיל לבכות? שיבכה. הגננת בטח ראתה אי אלו ילדים בוכים בהיסטריה. אני רק מקווה שלא תהיה לו טראומה מהיום הזה. בעודי חושבת מחשבות נוגות, הגננת שראתה שאנו מתקרבים פתחה בפנינו את השער. אבישי, ללא כל התרעה מוקדמת עזב את ידי וזינק אל תוך חצר הגן. מיד הוא איתר ארגז מלא בחיות משחק, התיישב והחל לשחק. הגננת ניגשה אליו והוא מבלי להכיר אותה הסביר לה מה שמה של כל חיה ואיזה קול היא משמיעה. לאחר מכן לקח ביד אחת קוף, ביד השנייה פיל ויצא לחקור את הסביבה.
כשהגיע לארגז החול עצר לרגע. חייכתי חיוך קטן לעבר הגננת "הוא לא כל כך אוהב חול". שנייה אחרי שסיימתי את המשפט, הוא, הקוף והפיל ישבו בארגז החול יחד והעבירו חול מיד ליד. הגננת החזירה לי חיוך "רוצה להיכנס להכיר את הגן מבפנים?"
אני, שעדיין לא הצלחתי להוריד את עיניי מאבישי עניתי,"אולי עוד מעט, אני מפחדת שאם אכנס פנימה הוא יבכה כשהוא לא יראה אותי, בכל זאת זה מקום חדש בשבילו".
אבישי אכן לא ראה אותי ממטר. הנוכחות שלי כלל לא העסיקה אותו. ילדי הגן שבדיוק סיימו לאכול יצאו החוצה והתקהלו סביבו. הוא שיחק עם חלקם במכוניות ובחיות ובכלל לא היה זכר לעייפות שתקפה אותו קודם. אחרי חמש דקות הרגשתי קצת מיותרת אז נכנסתי לגן תוך כדי מלמול "אבישי, אבא ואמא כבר באים". הוא מצידו כלל לא טרח להסתכל לעברי.
בגן מצאתי צוות מקסים וחינני, 16 פעוטות רגועים ונינוחים, המון צעצועים, מדפי ספרים עמוסים וריח מיוחד שאפשר למצוא רק בגן.
"נו?" שאלה אותי אמי בערב. "אבישי בכה בגן?"
"כן", עניתי לה. הוא בכה וצרח צרחות נוראיות ולקח לי המון זמן להרגיע אותו".
"אוי ואבוי", נאנחה אמי. "למה הוא בכה כל כך?"
חייכתי חיוך של אושר ואמרתי "הוא בכה כשהסברנו לו שצריך ללכת הביתה. אם זה היה תלוי בו הוא היה נשאר שם עוד כמה שעות".
עכשיו אני סוף סוף רגועה ואופטימית. בקרוב מאוד אבישי ילך לגן כמו מיליוני ילדים בכל העולם ויהיה לו כיף.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן