אחרי 20 דקות בתור שלא זז בצ'ק אין לטיסה התחילו ההתלחשויות. השמועה עברה מאחד לשני והמבטים נפלו בזה אחר זה. המטוס שהיה אמור לצאת מטורקיה ולחזור אליה איתנו לא המריא, הייתה לו תקלה. אחרי חצי שעה הודיעה דיילת הקרקע שהוא לא ימריא כלל היום: "הטיסה בוטלה". לידי עמד איש עסקים שהיה אמור להחליף באיסטנבול מטוס ולהמשיך לתאילנד, אחר היה בדרך לקוריאה, שלישי לאפריקה. "לאן טיסת הקונקשיין שלך?", שאלה הדיילת, "אין לי קונקשיין, אני רק צריך להגיע לאיסטנבול" עניתי. היא פקחה עיניים בחצי תדהמה ואמרה בחיוך שלדעתה אני היחיד בלי טיסת המשך, "כי מי טס היום לטורקיה".
חמש שעות המתנתי בנמל התעופה לטיסה הבאה, הרחתי את רוב הבשמים בדיוטי פרי (בשלב מסויים כולם מריחים אותו דבר) ולבסוף המראתי. נחתתי באיסטנבול בארבע לפנות בוקר, מחלון המונית בדרך למלון ראיתי עיר ספוגת גשם ומלאת בליינים. בארבע וחצי מצאנו את עצמנו כלואים בפקק תנועה של מוניות, הרמזור התחלף מאדום לירוק והנהג שלי גנב אותו וחסם את רוב הצומת, הרגשתי בבית. בחמש התרסקתי על המיטה והתעוררתי בעיר שהייתה פעם כל כך חביבה עלינו הישראלים.
אני מארה"ב
טסתי לטורקיה בשביל להרצות בפני קבוצה של עיתונאים אמריקאים שמבקרים באזור על ישראל, אבל עד אז היו לי כמה שעות לשרוף, אז יצאתי לשוטט בעיר. בשעות אחר הצהריים הרחובות היו עמוסים. איסטנבול, כמו שזכרתי, הייתה יפה ושוקקת חיים. אנשים בחלוקים לבנים חתכו חתיכות בשר מעמודי ענק של שווארמה, בפינות רבות עמדו אמני רחוב וניגנו על כלים מוזרים, קבצנית עם תיק מזוייף של לואי ויטון חייכה אליי והציעה לי להישקל על המשקל הדיגיטלי שהיה מונח על המדרכה תמורת חצי לירה טורקית. אף פעם לא הבנתי את זה, הרי אנשים לא רוצים לדעת כמה הם שוקלים, זה עלול לגרום להם לדיכאון קל, אז גם לשלם על זה?
המשכתי ללכת, נבלע בהמון האנשים, מישהו התחיל לדבר איתי, עניתי באנגלית, והוא שאל מאיפה אני? אמרתי שאני מארה"ב. הוא הביט בי ואמר שהמבטא נשמע אמריקאי אבל שאני נראה מכאן. כשהלך שאלתי את עצמי למה לא אמרתי שאני מישראל? והתשובה העיקה עליי לרגע. למוכר אחד בדוכן תיקים אמרתי שאני מתל אביב והוא זרק משפט בעברית ואמר שהוא מתגעגע לישראלים. הייתי בעיר הזאת לפני שנתיים, גם אז היה מעט מתוח, אבל הרבה פחות, ובוודאי שהרבה פחות מעציב.
בערב יצאנו לאכול, אני, כמה עיתונאים אמריקאים וכמה עיתונאים טורקים. הגישו לנו קבב מעולה וסלטים חריפים עד כאב. "איך הימים האלה לעיתונות כאן?", שאלתי, והמקומי סיפר שאלו ימים קשים לעיתונאים בטורקיה, שמי שמבקר את המשטר מסתכן. יש לא מעט עיתונאים שנשלחו לכלא כי לא התאימו את עצמם לטעמו של ארדואן, אחרים פוטרו. "יש גם תקשורת שיוצאת נגד ארדואן?", שאלתי והוא ענה שזאת חלק מהבעיה, שאלו שתוקפים אותו בחריפות קשורים לאופוזיציה ולא לעובדות. בסופו של יום, קשה להאמין כאן לאף דיווח, וזה הכי גרוע.
חזרנו למלון, בלובי רחב הידיים, לצד אש אשוח גדול שקושט לכבוד התיירים ולכבוד הקריסמס המתקרב, ישב פסנתרן מזדקן ושר בקול חלוד את "ניו יורק, ניו יורק" של סינטרה. לילה ירד על איסטנבול.
משבר זוגיות
בבוקר היום השני שמש חורפית האירה על העיר היפה. יצאתי להרצאה, דיברנו על עזה ובית שמש, על תל אביב ועל הר הבית, על הסכסוכים ועל התקווה, נדמה לי שהם יצאו מהמפגש הזה עם לא מעט מחשבות ועם הרבה סקרנות. וחוץ מזה, למזלי, הם לא שאלו למה אנחנו הולכים עכשיו שוב לבחירות.
"זה מייאש" אמר לי מכר טורקי, "אבל זה הוא. האנשים לא כאלה. אני גם חושב שהטורקים לא שונאים ישראלים, להיפך. זה המנהיגים".
לקראת ערב חזרתי לרחובות, לשוטטות אחרונה. ילד ניגן על אקורדיון, וככל שצליליו צרמו כך התמלא יותר כובע המטבעות שלו, אולי אנשים קיוו שיפסיק. באוויר עמד ריח של ערמונים שעלה מעגלות הרוכלים שמילאו את העיר, ומדוכן ספרים אחד הביט בי דיוקנו של אטא-טורק, אבי האומה הטורקית, זאת שארדואן מנסה לשנות. בתמונה ברקו עיניו של האיש שהוביל את טורקיה אל החילוניות והמודרניזציה, שהתנגד ללבישת רעלה והעניק לנשים זכות בחירה. מורשתו תחת התקפה רחבה בהרבה חזיתות, איך אומרים? הכל כלול.