כדי להצליח להגיע לשיעור הראשון שלי באוניברסיטת מישיגן נזקקתי למפה מפורטת של הקמפוס. קשה מאוד לתפוס את הגודל של המקום הזה: האוניברסיטה משתרעת על 3,000 דונם (שזה כמו כל השטח של פארק הירקון) ויש בה 584 מבנים (לא אני ספרתי). לכל מבנה יש שם בראשי תיבות, ואחרי שמצאת אותו צריך גם למצוא את הכיתה. רק על זה צריך להעניק תואר.
אבל אולי בזכות לילות ארוכים של ניווטים בצבא, נכנסתי בשערי הכיתה שבע דקות לפני תחילת השיעור. התיישבתי במקום טוב באמצע, הורדתי את המעיל והכפפות ושלפתי מחברת חדשה ועט. אחרי היעדרות של למעלה מעשור חזרתי לספסל הלימודים. האקדמיה עצרה לרגע את נשימתה, אבל רק לרגע.
ישבתי שם ונזכרתי שמוצרט מת כשהיה בגילי, בן 36. גם בוב מארלי ומרילין מונרו. מבאס. נזכרתי גם באירוע אחר שקרה לא מזמן. עלמה, הבת שלי רצה אליי בהתלהבות כשהיא מנופפת במסך האייפד: "אבא, תראה", אמרה והצביעה על תמונה של נוף קדום ודינוזאור, "נכון שככה היה נראה העולם שאתה היית ילד?". אמרתי לה שהיא ממש מבולבלת ושממש לא. "נכון", אמרה, "בעצם זה מהזמן שסבתא הייתה ילדה".
בינתיים, בכיתה, הסטודנט לידי, הודי צעיר, הביט במחברת שלי ושאל באיזה שפה אני כותב. כשעניתי שזאת עברית ושאני מישראל ברקו עיניו: "תגיד", אמר, "אני חייב לשאול אותך, למה כל כך הרבה ישראלים באים אלינו להודו, במיוחד לגואה?". נתתי לו את ההסבר הרגיל של הטיול אחרי הצבא. הוא הביט בי ונראה שקצת התאכזב. הוא שתק לרגע ואז ניסה שוב. "אתה בטוח שגואה זה לא מקום קדוש בשבילכם הישראלים? אתה ממש בטוח בזה?".
מחשב את גילי לאחור
יש משהו מוזר ומרענן בלחזור ככה ללימודים, אחרי שנים ארוכות של עבודה אינטנסיבית ככתב בחדשות ערוץ 2. הגעתי לכאן אחרי שהתקבלתי לתכנית מיוחדת לעיתונאים, יחד עם עשרה עיתונאים אמריקאים ועוד שישה מהעולם. לומדים איתי אנשים מהניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, בלומברג, מהניו יורקר ואפילו כתב מה-BBC, יליד טהרן. כולם כמוני, עיתונאים באמצע הקריירה, בגילי פחות או יותר – כלומר מזקני הסטודנטים בקמפוס. בשיחת הפתיחה של התכנית התיישב מולי אמריקאי בחליפה עם פפיון ואמר "אנחנו נותנים לך את כל מה שיש לאוניברסיטה הזאת להציע ועוד הרבה יותר. קח מה שתרצה. תצטרף לכל שיעור שלומדים כאן, בכל מחלקה, בכל תחום, או אולי אל תצטרף לאף אחד. תכנס, תקשיב, תישאר או תחליף קורס. תחקור את הנושא שרצית להרחיב בו את הידע שלך או שתחליט שמה שהכי בא לך עכשיו זה להחליק על הקרח. אז תלמד להחליק על הקרח".
אז הנה אני, לא מחליק על הקרח, רק מחכה למרצה באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, שהתקציב השנתי שלה הוא בערך שישה מיליארד דולר. שזה בערך התקציב של כל האוניברסיטאות בישראל, יחד. רק בשקלים.
אבל עזבו אתכם ממספרים, המרצה בדיוק הגיע. הקראת שמות: "צ'לסי, מרגרט, קרוליין, בריידי, ג'ק, האנטר, טוד, פיטר, מוניקה...", ואז הגיע גם "שי" שהוא הגה ללא טעות, אולי כי שם משפחתו רבינוביץ'. יצאנו לדרך. באנגלית, אגב, אפילו קרל מארקס נשמע קפיטליסט. והילדים, ילדים טובים. כולם כאן מקשיבים בשקט מופתי. יכולתי לרגעים לשמוע את הדיו של העט שלי מקיז על הנייר. הבטתי אחורה וראיתי מישהי שולפת שקית עם שקדים, חייכתי לעצמי, הנה המופרעת של הכיתה, זה חייב להרעיש. אבל כלום, היא כרסמה את השקד בחרישיות השמורה למארב חודר של פלס"ר גולני.
בשלב מסוים שאל המרצה אם מישהו זוכר מי היה המנצח של העונה הראשונה של "הישרדות". השתרר שקט. הוא הביט בכיתה ואמר: "אני כל פעם שוכח. אני כל שנה הולך ומזדקן ואתם נשארים באותו הגיל. רק העולמות שלנו קצת מתרחקים". אז הוא תיקן את עצמו והתנצל כי בעצם, כשהוא חושב על זה, רוב הכיתה עדיין לא נולדה כששודרה העונה הראשונה של הישרדות. אני מלמלתי במבוכה מסוימת ובקול חצי רפוי: "ריצ'ארד האץ'". הוא הסתכל עליי, הנהן וחייך. לא ידעתי מה מביך יותר, זה שאני זוכר את השם שלו או זה שאני חי כבר מאז.