בחצות בדיוק הפכתי לאב חד הורי. אמנם חד הורי רק לשבוע, אבל שבוע זה לא מעט. בת הזוג שלי טסה לחופש אצל חברה בפריז, האמת היא שמגיעה לה, ואני נותרתי עם שתי הקטנות, אבא במשרה מלאה. עוד לפני שהספקתי להתעטף ברחמים עצמיים, עשו זאת עבורי הורים אחרים, בעיקר אבות: "מה? השאירה אותך שבוע לבד? וואו, אחי, תהיה חזק" אמר חבר אחד וטפח לי על השכם כמו שעושים בשבעה. "כל הזין בנאדם", אמר אבא אחר מהעבודה והוסיף "אשתי פעם נסעה לשלושה ימים וכמעט התחרפנתי".
נקודת האל-חזור
ביום שאחרי, הקטנות התעוררו במצב רוח טוב, שמחתי שאני זוכה לזמן איכות איתן וגם הן שמחו, אם כי העבירו ביקורת על חוסר ההבנה שלי בעולם המופלא של התאמת הצבעים: אי אפשר ללבוש חולצה ורודה עם גומיה כתומה לשיער. "זה לא מתאים", העירה לי עלמה, ואחרי שעשיתי פנים שמנסות להבין למה אני צריך עכשיו להחליף גומיה הוסיפה "זה טוב שאתה לבד איתנו, כי ככה אמא לא מתאכזבת מדברים שלנו, רק אתה מתאכזב קצת, לפעמים". יצאנו לטייל ברחובות תל אביב, והיום עבר בשלווה שנמהלה בוויכוחים קטנים, למעט הבורות היחסית שגיליתי בנושא שושלת הנסיכות של דיסני. מדי כמה שעות נדרשתי להכריע בוויכוח על סוגיה מהותית כמו: "מי יותר חכמה הנסיכה יסמין או רפונזל?". למרות ניסיון החיים והידע שצברתי עם השנים, התקשיתי להשיב, אז עלמה הציעה "תשאל את האינטרנט!". מזל שהוא כאן.
גם היום השני היה מוצלח, עם נזקים מינוריים לבית שכללו צנצנת נצנצים שנשפכה במקלחת. אין דרך לאסוף את כולם, שום דרך. אבל באופן כללי, היו לנו יומיים ממש מוצלחים. ואז לפני שהשכבתי אותן לישון שאלתי אותן מה בא להן לעשות בהמשך השבוע? עלמה חשבה, ואז אמרה "לישון בים באוהל!". "כן! כן!", הצטרפה בצהלות אחותה הקטנה אריאל, ואני, ברגע של חולשה וחוסר ריכוז הנהנתי ואמרתי שבסוף השבוע נישן בים באוהל.
לינקולן אמר ש"הבטחות רעות עדיף לא לקיים", אבל אני לא הקשבתי והתחלתי לארגן את האוהל ושקי השינה. ביום שלמחרת שלחתי את הבנות לסבא וסבתא והלכתי לעבודה. בסתר ליבי קיוויתי שישכחו מתכנית הקמפינג בים, אבל בערב הן הודיעו בטלפון שהן ממש מתרגשות שאנחנו עומדים לישון באוהל. זה כבר היה אבוד, אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה.
בבוקר של יום שישי האוטו היה מפוצץ בציוד, היו שם תיקים, ובגדי החלפה, ואוכל שהיה מספיק לגדוד מורעב, שקי שינה ומזרונים, כמה בובות ופנסים. בקיצור, נערכתי לשהות ארוכה על החוף. ערב קודם עוד ניסיתי לשכנע הורים אחרים שיצטרפו אלינו, אבל כולם דחו אותי בנימוס שלווה במבט שמשמעותו משהו בין רחמים להערצה.
דור המגבונים
עם רדת החושך נדלקו מסביבנו המנגלים, מחוץ לאוהל הסמוך עמד גבר שהניח, ללא הפסקה, כנפיים על האש, מתחתיו היו ארבע צידניות מלאות בכנפיים, כנראה היו במבצע. אנחנו הכנו ארוחת ערב ויצאנו לטיול בחושך לחפש חיים על החוף. שיא הסיור היה כשגילינו נמלה בגודל בינוני, הקטנות התייחסו אליה בדרמתיות שהייתה הולמת יותר מפגש עם גורילה. אחר כך ניסיתי להשכיב אותן לישון, זה לקח כמעט שעתיים, ולמען האמת, זה היה מייאש למדי. רגע לפני שנרדמו, אמרה לי הגדולה "בפעם הבאה נבוא עם אמא לקמפינג. אבל היא תישן באוהל אחר כי אין מקום גם בשבילה".
באמצע הלילה התעוררתי מגשם שטפטף על פני, משום מה דווקא בלילה הזה נפתחו שערי השמים לדקות ארוכות, יצאתי החוצה, סגרתי את החלונות וחזרתי לאוהל, הן אפילו לא התעוררו. הגשם המשיך להכות באוהל, וכשנשכבתי הייתי משוכנע שההוא על המנגל עם הכנפיים עדיין עומד שם וצולה אותן, באמצע הלילה, אבל אולי רק דמיינתי את זה. נרדמתי שוב ובשבע בבוקר התעוררנו יחד מהחום. כיף. הבטתי סביב והבנתי שבעצם ישנו בתוך ארגז חול. ניסיתי להיזכר למה בעצם הבטחתי לילדות שנעשה קמפינג על החוף הים ולא הצלחתי להיזכר בתשובה. אבל הן חייכו ונראו עייפות ומרוצות. כל כך מרוצות שזה השכיח חלק גדול מהרגעים הפחות נעימים. וחוץ מזה אחרי כמה דקות היינו בתוך הים, והמלח שרף את כל הפצעים, גם את פצעי הקמפינג.
ביום האחרון שלנו יחד, הכנתי להן ארוחת צהריים של מיקרוגל: שניצל תירס ותפוח אדמה. עלמה לעסה את זה בתיאבון גדול ואז חייכה אלי ואמרה: "אבא, אתה מבשל ממש טוב". עניתי לה שהאמת היא שאני לא ממש מבשל. "אז אבא", אמרה, "אתה מחמם ממש טוב. אתה מחמם יותר טוב מאמא". אני את שלי עשיתי.