קראתי לבנות שלי והודעתי להן שזהו, "סוגרים את המקום. חייבים ללכת". עלמה אמרה שלא נראה לה שסוגרים, אבל אני הייתי החלטי: "סוגרים בעוד 2 דקות. בשלט שם למעלה כתוב שמיד סוגרים, וילד שלא ייצא יישן בבריכת הכדורים את הלילה". הבנות הלכו לנעול את הנעליים ויצאו, מזל שהן לא יודעות לקרוא. אחרי דקה נוספת עלמה חייכה אליי וביקשה שני שקלים בשביל להכניס למכונה של דונאלד דאק, אמרתי לה שאין לי כסף קטן. יכולתי לשמוע את המצפון שלי לוחש לי באוזן "הלו, זה כבר שקר שלישי תוך דקה וחצי", אבל התעלמתי באלגנטיות. בואו נודה על האמת, מערכות היחסים שלנו עם הילדים שלנו מלאות בשקרים קטנים כאלה. שקרים קטנים לילדים קטנים.
תארי לעצמך, איזה מזל ביש, הסניף שוב סגור!
אנחנו משקרים לילדים שלנו מכל מיני סיבות. לפעמים מרצון לחנך אותם, לפעמים בשביל להפסיק פעולה לא רצויה ולפעמים כי זה נח לנו. חלק מהשקרים האלה נעשים גם תוך תיאום עדויות עם האמא, לפעמים גם עם הסבא והסבתא (שנוטים פחות לשתף פעולה). כך, למשל, יש כל מיני מקומות ששעות הפתיחה שלהם תלויות בעיקר במצב הרוח שלי, החל בסניפים של מקדונלד'ס שסגורים הרבה מאד ימים בשנה (כי אני לא מת על זה שהן אוכלות שם), ועד החנות של "הלו קיטי" שבאופן "מוזר" סגורה רוב הזמן. גם אם מרחוק היא נראית פתוחה, זה רק בגלל "שהם מסדרים עכשיו את החנות, אבל אי אפשר לקנות. אלו שבפנים הם העובדים".
אני לא היחיד שמשתמש בשיטה הזאת. חברה כתבה לא מזמן בפייסבוק שהיא חוששת מאד מהיום שבו הילדות יבינו שמאחורי המשפט הבא לא עומד כלום: "אני סופרת עד שלוש ואת באה לכאן! את לא רוצה שאני אגיע לשלוש...". בואו נודה על האמת, האם יקרה משהו בסוף הספירה? אם שתגיע לשלוש ייחרב העולם? מטאור עצום יוטח באדמת כדור הארץ? לא ממש. אבל היא ממשיכה "1...2... אני מזהירה אותך! ושלו...". וזה עובד. עוד שקר קטן לאוסף.
ויש גם את השקר שנעשה למען הילדים, למשל התגובה "זה ממש מהמם" שאנחנו משחררים באופן אוטומטי למראה רוב היצירות שהן עשו בגן, כולל עציץ שגדל בתוך קרטון של חלב ואוסף נצנצים המפוזר על דף, שמזכיר לי תמיד את המשפט שמישהו פעם אמר: 'נצנצים הם ההרפס של האומנות'. אבל לך תגיד את זה לילדה בת 5, שמשוכנעת שאין יפה מהם בעולם. אז ממשיכים בשקר: "זה ממש יפה. וגם נוצץ".
בפונדק קטן חי קברניט שרק ישב בעגלה
יש כמובן את חצי השקר על השוטר. השוטר הזה שבכל פעם שהן לא חגורות ברכב עלול לעלות עלינו, ומי יודע איך זה ייגמר. בעולם שייצרנו אצל הבנות השוטר הזה נוכח תמיד, ממתין בכל שעות היום מעבר לפינה. בת של חברה שלנו, שאמא שלה גם משתמשת בשקר הזה, התעוררה לא מזמן בבעתה מחלום. היא סיפרה כי השוטר נגלה אליה באמצע הלילה וטען שלא הייתה חגורה והוא הגיע אליה למיטה. אם היו שוטרים כאלה במציאות – לא היה פשע ברחובות.
אנחנו משכנעים את עצמנו שזה בסדר, שהמטרה מקדשת את השקרים. אבל לפעמים ההסברים נהיים ממש מורכבים. סיפרנו למשל לעלמה שאם היא תשב כל הזמן בעגלה ולא תלך בעצמה מדי פעם, בסוף תהיה לה רגל מעץ. הילדה הביטה בנו בזלזול ואמרה ש"אין דבר כזה אנשים עם רגל מעץ". הבטתי בבת הזוג שלי, היא הסתכלה אלי, שתקנו לרגע ואז אמרתי "את לא מאמינה? בטח שיש. אפילו יש על זה שיר". וכך מצאנו את עצמנו שרים לילדה את 'קברניט לו רגל מעץ' באמצע שדרות רוטשילד. בסוף השיר היא השתכנעה, קמה, והתחילה לצעוד בעצמה.
הבעיה בשקרים היא שיש להם תמיד נטייה להסתבך. בת הזוג שלי נוהגת לומר לילדות שאם ישבו קרוב מידי לטלוויזיה תהיה להן בסוף עין אחת. יום אחד אנחנו נוסעים במכונית ופתאם אריאל רואה פוסטר של חד העין ממפלצות בע"מ, ואז אומרת "הי אבא – הוא כנראה יושב קרוב מידי לטלוויזיה!".
אבל לפעמים, כשעולים אצלי קצת ייסורי מצפון על הטכניקה, אני נזכר שגם הילדות מבינות שיש כאן סוג של משחק. לפני שבוע עלמה ניגשה אלי בבוקר ושאלה: "אבא, איפה הפיה הזאת ששמה לי מתנות קטנות מתחת לכרית אם אני הולכת לישון יפה? כבר מלא זמן שאני ישנה יפה והיא לא באה". עזבו את העובדה שזה לא לגמרי מדויק שהיא הולכת לישון יפה, נכנסתי למיני בעיה. ניסיתי למכור לה סיפור על זה שהפיה עסוקה עכשיו כי יש מלא ילדים שנפלו להם שיניים ולכן יש לה קצת עומס. היא הביטה בי, יכולתי לראות חצי חיוך ממזרי, ואז אמרה: "טוב. אז תגיד לאמא שתשים לי משהו מתחת לכרית ואני אחשוב שזאת הפיה שהצליחה להגיע. אתה יכול להגיד לה גם שאני ממש רוצה חצאית בלט".