אבל יודעים מה, אני חייב להודות עם יד הלב שזה מעבר לזה. חופשת הלידה בעצם הגשימה לי את האידיליה הגברית הארכאית: הגבר הולך לעבוד, האישה מטפלת בבית. כנראה שבמהלך קריאת הטור, אם לא כבר עכשיו, עשרות פמיניסטיות שורפות את החזיות שלהן על גבי המחשב, אבל חשוב לי שתדעו שאני בעדכן. אני בכלל פמיניסט פסיבי, אבל מה לעשות, הצייד שבנו חזק מאיתנו. כי ככה זה. לכל אחד מאיתנו, הגברים, יש בתוך תוכו איזה טוני סופרנו. זה שאמור לדאוג למשפחה, לאשתו ולבית. אז מה אם הוא הולך לפסיכולוגית שלו אחר כך?
מגשים החלומות
מצב הביניים הזה אומר שלאמהות בעולם הזה קשה יותר. הן נדרשות מהחברה להיות אמהות טובות, רוצות להיות קרייריסטיות מצליחות ומתות להיראות כמו בר רפאלי, אז מה אם היא לא הייתה בהריון מעולם. אמנם גם לגברים לא פשוט בכלל. אנחנו שואפים לכבוש כל הזמן עוד יעד בקריירה, אנחנו רוצים במקביל להיות אבות טובים ודמויות משמעותיות ושוות בחינוך הילדים (וכן, גם לגברים יש רגשות אשם בגלל זה), ואם אפשר אז גם קצת חיי זוגיות לא יזיקו. אבל בשורה התחתונה, וכולנו יודעים את זה, האחריות ההורית רובצת על הכתפיים של האמהות.
ומה אנחנו הגברים בסך הכל מבקשים? להקל עליהן. אז אנחנו שוטפים כלים, עושים כביסות, מטפלים בילדים, קמים בלילות, הכל באופן די שווה, אבל הטבע הפראי שלנו רוצה לעשות את זה קודם כל בציד, בפרנסת הבית. ולא סתם בפרנסה. בפרנסת מותרות. למה? כדי שהאישה שלצידנו תוכל להגשים את עצמה בכל דרך שהיא תחפוץ, כמו שכמעט כל אישה בעולם המערבי רוצה – גם להיות אמא טובה, גם לפתח קריירה שתספק אותה וגם שיהיה לה מספיק זמן לשיעורי יוגה. את הבלתי-אפשרי בעצם.
נכון, אני יודע, היא ממש לא צריכה אותי בשביל זה, אבל זה לא מונע ממני לרצות לתת לה את זה. אני לא בטוח שנשים יודעות את זה, אבל לגברברי העולם הזה יש מטרה אחת: להפוך אותן למאושרות. כי כשהן מאושרות אנחנו מאושרים. ואנחנו נהיה מוכנים לעשות הכל למען המטרה. ומבחינתי, בשלב הזה בחיים שלי, זה אומר לתת לה את כל הרשימה הזאת למעלה. שלא תבינו לא נכון, לאשתי יש היום קריירה בועטת, התגלמות של כוח נשי שלא הרבה בני ובנות 32 מגיעים אליה. ועדיין, אני רוצה להיות זה שמגשים לה את החלומות. אין לי שום רצון שתהיה תלויה בי, זה לא עושה לי את זה, אני פשוט רוצה לגרום לה להיות הכי מאושרת שיכולה להיות. מותר לי, לא?
למה להרוס את הרומנטיקה?
אני זוכר שבראשית ימינו כזוג, הבטחתי למלי שאגשים לה חלום נעורים וארוויח מספיק כסף כדי לפתוח לה סטודיו למחול. היינו צעירים ואוהבים, ויכולנו לפזר הבטחות בלי כיסוי. גם היא ידעה שזו הייתה הבטחה כזו, ואף אחד לא ציפה שיהיה לה תוקף, אבל למה להרוס את הרומנטיקה. באמת שראיתי בעיני רוחי איך אני חוזר הביתה אחרי יום עבודה לידיה האוהבות של אשתי שזה עתה משחקת עם ילדיי אחרי שאספה את כולם מבתי הספר, הגנים והחוגים. כל זה כמובן אחרי ששאר היום שלה נסב סביב קריירה שהיא מסופקת ממנה. כבר אז היה לי ברור שאני חי בסרט, אבל שוב, למה להרוס את הרומנטיקה. למען האמת, ככה הרגשתי קצת בחופשת הלידה. לא היינו צריכים לעשות משמרות של מי יוצא מוקדם היום ואוסף את הילדים ומי נשאר בעבודה עוד קצת. היה לנו זמן משותף מדהים יחד, ישבנו לאכול בכל ערב ארוחה בצורה רגועה יחסית, משפחתיות בשיאה – אידיליה, כבר אמרתי?
אז היום אנחנו נזכרים באותה הבטחה מדי פעם ומגחכים. לא כי לא הגשמנו אותה, אלא כי היא מזכירה לנו רגע רומנטי תמים שיש רק באהבות צעירות כנראה. והיום, כשאני יודע שהבטחות בלי כיסוי הן פנטזיות מתוקות, אני לא אבטיח כלום. אבל אני כן אחזור לטור הזה כשנהיה בני 40, ויודע שכל עוד אקרא אותו מחובק עם אשתי, כבר הגשמתי לשנינו חלום. אני פשוט מקווה, שזה יהיה על רצפת פרקט בסטודיו למחול שלה.