פרעושים זה ויטמינים
מצטער, אני לא כזה. אני גם לא יכול להיות כזה. באמת שניסיתי, אבל אני פשוט לא כזה. אני הורה מגונן. לא יותר מדי, אבל מגונן. מצטער שוב, פשוט יצרתי שתי יצירות מדהימות ואני רוצה לדאוג ככל שאני יכול, כל עוד זה בשליטתי, שיהיה להם נוח, טוב ואם אפשר גם מושלם.
אני הכי אוהב את הפרצופים שעושים לי כשמגלים שאני כזה. יש את ההורים הוותיקים עאלק, אלה שכבר יש להם ילד אחד או שניים, שזורקים הערות נוסח: "תן לה שתיפול, זה חשוב להתפתחות שלה". סבבה, מסכים, אבל כשמדובר בצניחה חופשית מהספה אני מעדיף להיות באזור כדי לתפוס אותה.
יש גם את אלה שעדיין אין להם ילדים, אבל משנה ברורה ומפורטת לגידולם כבר מוכנה להם: "אני, עד שאין לו 40 חום לא אתן לו אקמולי". חכו, חכו. ואז חכו עוד קצת. במקרה שלכם, מה שמנחם אותי זה שאני יודע שאני אצחק אחרון.
ויש, כמובן, את הסבתות והדודות, שגורמות לך להרגיש הכי היסטרי. הרי בזמנם, עד שהילד לא היה צורח לא היו מסתכלים לכיוון שלו בכלל, אז למה אתה מרים אותו מהעגלה על כל פיפס? ההערות ההיסטריות ייפסקו בדיוק ברגע שבו תשאירו אותם לבד עם התינוק. חצי שעה אחר כך, ורבותיי, ההיסטריה חוזרת.
אבל יודעים מה? זה בדיוק העניין. כולנו הורים היסטריים. כן, כן, גם אתם. אתם חושבים שאתם לא, אבל אתם כן. אני ראיתי אתכם היסטריים. תפסתי אתכם ברגעים קטנים של היסטריה הורית טבעית. פשוט קל לכם להסתכל על מישהו אחר ולהגיד עליו שהוא היסטרי. זה גורם לכם להרגיש קצת יותר קולים. קצת יותר כמו החברים שלכם ההם, ההורים הקולים באמת. אבל אתם רק חושבים שהם יותר קולים מכם, כי בעצם גם הם היסטריים, בדיוק כמוכם.
רק תחזיק לו את הראש!
אז אם כבר נפתחנו, כדי שתוכלו להרגיש רע או טוב יותר עם עצמכם, קבלו את מבחן ההיסטריה שלי. ענו על השאלות, חברו את התוצאות ובדקו איפה אתם על הסקאלה:
א. גן שעשועים. אני עומד קרוב לעלמה, בת שנתיים ושמונה חודשים, שמטפסת על סולם. ליתר דיוק, אני עם ידיים דרוכות, כדי שאם תמעד אוכל לתפוס אותה מהר. מה עליי לעשות?
1. לשבת על הספסל ולשחק בסמארטפון.
2. להישאר בדיוק איפה שאני כדי שאם תמעד לא תקבל מכה בסנטר מהסולם.
3. אתה נורמלי? סולם? לבד?
ב. ארוחה אצל קרובי משפחה. אחד הדודים שגידל כבר שלושה ילדים, כיום מתבגרים, לוקח את נועם בן החודש ומרגיע אותו בהתקף גזים. ייאמר לזכותו שהוא עשה אחלה עבודה, אבל היד שלו נראתה לי רחוקה מדי מהראש. הערתי לו בעדינות. ההערה הייתה במקום?
1. יצאת הכי פדחן. להחזיק תינוק זה כמו לרכוב על אופניים.
2. ברור, ואם הוא היה נותן לו קונטרה אחורה פתאום?!
3. אתה נורמלי? איך נתת לאדם זר להחזיק תינוק בן חודש?!
ג. הגינה הציבורית. יצאתי לטייל עם נועם כשהיה בן שבועיים. היה חם, הרגשתי שאנחנו יותר מדי זמן בחוץ וכל חמש דקות וידאתי שהוא נושם. ואז התחילה רוח והייתי בטוח שהוא עוד רגע הולך להיות חולה. הייתי צריך לחזור הביתה?
1. אתה חי בסרט? אני בגיל שבועיים כבר לקחתי את הילד שלי לים.
2. תנשום עמוק, תראה שאין עליו שמש ויהיה בסדר.
3. אתה נורמלי? לפני גיל חודש לא מוציאים את הילד מהבית.
ד. בית. עלמה משתוללת עם חבר או חברה. הם רצים, קופצים, צועקים. אני נותן להם להשתולל, אבל בתוך תוכי מוכן לנפילה כואבת.
1. צא למרפסת ואל תשכח לקחת בקבוק בירה על הדרך.
2. הנפילה כתובה על הקיר, אבל מה כבר אתה יכול לעשות?
3. אתה נורמלי? בבית לא רצים!
ה. מדרכה. אני הולך עם עלמה ופתאום אנחנו מבחינים בחתולה חמודה בלי קולר שמעולם לא ראיתי. עלמה, חובבת פרווה מושבעת, מאוד רוצה ללטף אותה. אין סיכוי שאתן לה. חתולים, כלבים, אוגרים, תוכים איגואנות וכל הבא ליד שמגיעים מאנשים שאני מכיר – בכיף ובשמחה. אבל אם אני לא מכיר את המקור - לא אצלי.
1. אני הייתי לוקח את החתולה החמודה הביתה ומביא לה חלב עד שאמא שלה תחזור.
2. אף פעם אי אפשר להיות זהיר מדי.
3. אתה נורמלי? חיות זה מחלות!
עניתם? סיכמתם? והרי התוצאות:
5-8: הצלחתם. אתם ההורים הכי קולים און דה בלוק. אליכם יהיו נשואות כל עיני ההורים בשאיפה לחוסר היסטריה. סתם, נראה לכם? כבר אמרתי לכם שאני יודע שאתם היסטריים.
9-12: הורים כלבבי. אתם קצת היסטריים, אבל לא ברמה של לצלק את הילדים. אני מעדיף לקרוא לזה השגחה מלמעלה (שלכם כן, כי לכו תדעו על מי אפשר לסמוך שם). תעשו מה שאני עושה: כל פעם תשחררו עוד קצת. זאת הדרך.
13-15: טוב, נו, לא באמת הגעתם לתוצאה הזאת, נכון? ברור לכם שהגזמתי בתשובות, כן? אבל אם בכל זאת אתם כאן, ואם זה יגרום לכם להרגיש קצת יותר טוב עם עצמכם, תדעו שגרמתם לי כרגע להרגיש מה זה הורה קול.