המונדיאל הראשון שאני זוכר היה איטליה 90'. היה בו קסם מיוחד. בחוץ היה כבר קיץ, יכולנו להריח את החופש הגדול, כל היום רץ כדורגל על המסך ואפילו זכיתי לראות את מרדונה הגדול בפעולה. אחר כך היה את המונדיאל בארה"ב, הייתי אז נער מתבגר בן 12, ובגלל שעוד שנייה היה חופש יכולתי להישאר ער ולראות את המשחקים בלילות הקיץ החמימים. אני גם זוכר שחגגתי בר מצווה כמה ימים לאחר הגמר ואת האהבה הראשונה שלי רוקדת איתי סלואו אבל מסרבת לנשיקה, אפילו לא על הלחי. בצרפת 98' כבר הייתי בתיכון ואת תקופת הבגרויות ביליתי בין ישיבה על המתכונת באזרחות לבין צפייה עם אבא במשחקים הגדולים. שברון הלב שחשתי כשרונאלדו שכח להגיע למשחק הגמר עוד מהדהד בי. ב-2002 עניינו אותי יותר דברים אחרים, אבל המשחקים כל הזמן היו שם ברקע. ותודה לרונאלדו שהחזיר את הכבוד.
את גביע העולם בגרמניה 2006 העברתי בקיבוץ בצפון הנגב, שוב תקופת מבחנים, הפעם הם כבר היו ללימודי תואר ראשון. כל ערב ראינו משחק אצל חבר אחר, והמון מנגלים ושאר בערות עפו באוויר. אווירת הכדורגל אפילו גרמה לי ולחבר טוב לכתוב עבודת גמר על המונדיאל בתקשורת. בדרום אפריקה הייתי עמוק בתוך עבודה תובענית ואת רוב המשחקים ראיתי, ובעיקר שמעתי (ותודה לממציא הווזובלות), על גבי מסך במערכת העיתון. ועכשיו, במונדיאל הזה, אני בסך הכל רוצה לראות משחק אחד שלם בלי הפרעה.
_c.jpg)
לפני כל מונדיאל אני קצת מתרגש. אני לא אוהד ספורט משוגע, רחוק משם, אבל בזמן המונדיאל האטמוספרה שמקיפה את כדור הארץ מתמלאת באיזו תכונה נעימה. קוראים לזה חופש אני חושב. אני רק חושב, כי אני כבר לא זוכר מהי ההגדרה של חופש. לצפות במשחקי המונדיאל כשאתה נשוי פלוס שניים, זו פרוצדורה כמעט כמו ללכת לים כשאתה נשוי פלוס שניים. בעיקר כשהמשחק הראשון בכל יום מתחיל בדיוק בשעת המקלחות-ארוחת ערב-אבא אני רוצה לראות דורה-פיפי ולישון. השני מתחיל בדיוק כשאתה שרוע על הספה נאבק בעייפות שאתה סוחב עוד ממשחקי אמש. על המשחק האחרון, זה שמתחיל באחת בלילה, אני בכלל לא מדבר. אבל אני הייתי חדור מטרה, וכך התחיל מבצע "משחק מונדיאל שלם בלי הפרעה".
ברזיל VS קרואטיה, חמישי, 23:00
התרגשות בדרך כלל מפריעה לי לישון. ולקראת משחק הפתיחה במונדיאל אני מתרגש. אלא שהפעם מה שהפריע לי לישון כמה לילות לפני כן הן השיניים שנועם מצמיח. וכך יצא, שדווקא באותו יום של משחק הפתיחה חזרתי מהעבודה בשבע בערב סחוט מעייפות. ידעתי שלא אשרוד עד 11.
"ממי, אני גמור מעייפות, לא בטוח שאשרוד את המשחק", אמרתי לבת זוגי.
"אז ממי, לך תישן עד המשחק, אני ארדים את הילדים לבד", היא אמרה. שפשפתי את עיניי המרוטות, לא מאמין שהיא מוותרת על שיתוף הפעולה הידוע בינינו בשעות האלו של היום. כשהשעון צלצל בעשר ורבע, עוד תהיתי האם אני הולך לעשות את זה לעצמי. אבל עשיתי. חבר שלח הודעה שאגיע לחבר שלנו אדון שוקו אחר לצפות במשחק. התלבטתי ארוכות, וחמש דקות אחרי שהמשחק התחיל נסעתי. ברזיל 3:קרואטיה 1. יופי של משחק, אבל שלם הוא לא היה. מה גם שהקפה ששתיתי בדרך בשעה 11 בלילה, גרם לי להישאר ער ארבע וחצי לפנות בוקר, כלומר בדיוק כשנועם התעורר מכאבי שיניים ואילץ אותי לקום מהמיטה אחרי חמש דקות של שינה.
ספרד VS הולנד, שישי, 22:00
איטליה VS אנגליה, שבת, 01:00
הפנטזיה לצפות במשחק של איטליה מול אנגליה באחת בלילה מומשה אצל חבריי הרווקים בלבד (אני מכניס לקטגוריה הזו נשואים בלי ילדים). אבל היו פרסי ניחומים לפני כן, אז בסדר. אף אחד מהם לא היה שלם. בבוקר שמעתי על משחק מדהים, גם של המפסידים, אבל הפעם כבר לא הייתי חלק מהשיח. הרווקים כן.
גרמניה VS פורטוגל, שני, 19:00
מראש הבנתי שאת המשחק של גרמניה נגד פורטוגל לא אצליח לראות. שבע בערב, שעה עמוסה. אבל פה חלה תפנית בעלילה. חבר התקשר בשעה חמש בערב.
"משהו חשוב?", אני תמיד שואל חברים שמתקשרים בדיוק בשעות הלא נוחות האלה בעבודה.
"כן", ענה. "אתה בא לראות את המשחק בבית של ההורים שלי? הם לא בבית". זה אמנם נשמע כמו משפט מהתיכון, אבל כשאתה כָּמֵהַּ לראות משחק בלי ילדים באחד החדרים, ישנים ככל שיהיו, אין לך בעיה להרגיש גם כמו תיכוניסט מחוצ'קן.
"אבל המשחק בשבע, לא בטוח שאצליח להתארגן על פס בהתראה כה קצרה, בטח בשעות האלו", הגבתי בסקפטיות מאוכזבת. אבל סקפטים יש המון, אומרת הפרסומת, ולנסות אף פעם לא מזיק.
"ממי, שומעת", אני מתחיל. "יונתן אצל ההורים שלו והוא רוצה שאבוא לראות את המשחק בשבע. מה את אומרת? אין לי בעיה לוותר, זה לא כזה משחק חשוב, אבל אמרתי שאראה מה מצבך".
תפנית בעלילה מספר 2: "לך תהנה, ממי", היא השיבה בנחרצות. "אני אצל ההורים שלך. הילדים יעשו פה מקלחות וארוחת ערב ואחר כך אעשה להם תורנות בהרדמות".
"באמת ממי?", לא יכולתי להסתיר את הקול המתרגש שלי. "באמת שאין לי בעיה לוותר על המשחק הזה". שיקרתי.
"בכיף, לא כל יום יש מונדיאל. וחוץ מזה, אני יודעת שתפצה אותי בלילה ותקום במקומי".
אפצה גם אפצה. אלא שהמצפון שלי ייסר אותי וכשראיתי שיש לי איזה עשרים דקות עד תחילת המשחק, החלטתי לפרגן בחזרה וקפצתי לבית הוריי כדי לעזור לפחות במקלחת אחת. כך יצא שהגעתי גם למשחק הזה באיחור של עשר דקות, אבל למי היה אכפת. היו שם בירות, פיצוחים וכדורגל ואני הרגשתי כמו מסי רגע אחרי שהבקיע את השער הראשון שלו במונדיאל.
הולנד VS אוסטרליה, רביעי, 19:00
אם אתה לא יכול לנצח אותם - נסה לצרף אותם אליך אני תמיד אומר, אז החלטתי להכניס את עלמה לחגיגה. הגעתי הביתה נחוש, קילחתי אותה כבר ברבע לשבע והצלחתי לשכנע אותה לצפות איתי במשחק בזמן ארוחת הערב (אני יודע שזה לא חינוכי, פעם בארבע שנים מותר). המשחק התחיל, היא הביעה עניין והתחילה לשאול שאלות (זה הגיל הזה).
"אבא, זה כדורסל?", שאלה.
"לא ממי, זה כדורגל", עניתי.
"אז למה הוא זרק את הכדור ביד עכשיו?", הקשתה. חכמה הילדה, אבל לך תסביר לה מה זה כדור חוץ.
פייר, שמחתי וכבר ראיתי איך אני קונה לי ולה מנוי ליציע הכבוד של הפועל כפר סבא. אלא שבאותו רגע עשיתי את טעות חיי. מרוב התלהבות, החלטתי לתת ערך מוסף ותרבותי לצפייה.
"עלמה, את יודעת מה זה מונדיאל?", שאלתי. "מונדיאל זה כשהמון ארצות מכל העולם מגיעות למקום אחד ומשחקות כדורגל עד שקבוצה אחת מנצחת את כולם והיא נבחרת להיות האלופה. עכשיו, הן כולן נמצאות בארץ רחוקה ששמה ברזיל. את יודעת מי גרה בברזיל? דורה".
"יואו, אבא אני רוצה לראות דורה!", הגיבה בנחרצות. את תוצאת ה-3:2 המדהימה שהיתה במשחק הזה ראיתי בתקציר.
מזל שיש לנו עוד שבועיים כדי לנסות.